ספר יפה ומרגש. ארוך מאד, אבל לא רציתי שיגמר. הרגשתי שאני נקשר לגיבורי הספר וחווה אתם את רגעי השפל של הטירונות שזכורים לי היטב.
הטירונות היא כל כך טראומטית לנפש. שלב ההדחקה מתחיל מיד כשהטירונות נגמרת, ולפעמים אפילו במהלך הטירונות עצמה. ההשפלה, חוסר האונים, הרצח האכזרי של האני הפרטי שלך, קנז מצליח לתאר את כל אלה ועוד בצורה שמאירה באור חדש ושונה את התקופה האפלה הזו. הוא מכריח אותי לחזור ולהתמודד עם הטראומה. במידה מסוימת יש כאן סוג של טיפול פסיכולוגי.
הדמויות בספר מייצגות מעין פסיפס של החברה הישראלית בשנות החמישים. כשהתחלתי לקרוא את הספר זה לא מצא חן בעיני. הרגשתי שאני צופה בפלקט שלכל דמות יש לידה בלון שבו כתוב מה היא אומרת. מין קומיקס פלוס. אבל מהר מאד הדמויות מתחילות לתפוס נפח, יוצאות מהפלקט לחיים עצמאיים ומלאי הפתעות.
יהושע קנז מצליח להעביר לנו את החשיבות בהבנה לאופי האנושי, הוא מגלה אמפתיה לגיבורים שלו, גם ברגעים היותר בזויים שלהם, תכונה שאני מעריך מאד אצל סופרים. אל תמהרו לשפוט, כי יש כל כך הרבה שאתם לא מבינים, ומה שעצוב, שיש כל כך הרבה שלא נוכל להבין, כי הפערים התרבותיים גדולים כל כך.
לקנז שמור אצלי מעתה מקום של כבוד בין הסופרים הישראלים הבכירים. הוא בוודאי אינו נופל מאף אחד מהם.
פורסם: 1986; ציון שלי: 4.25; דרגת קושי: 4;