עברו כבר מספר שבועות מאז סיימתי לקרוא את "חיל הפרשים", ואני עדיין נזכר בו לעתים קרובות, קצת כמו שנזכרים באיזה מאכל טעים במיוחד, כזה שמפתיע את בלוטות הטעם ומשאיר בך תחושת התעלות נדירה.
הספר מורכב משלושה אסופות של סיפורים קצרים, הראשון על אודסה, השני על מלחמת האזרחים ברוסיה והאחרון על קורותיו של צעיר יהודי מאודסה (באבל עצמו?).
להבדיל מאוספי סיפורים קצרים אחרים שקראתי, הסיפורים הקצרים בכל חלק קשורים אחד לשני וישנן מספר דמויות שחוזרות, פעם כדמות ראשית ופעם כמשנית.
החלק של אודסה עוסק בטיפוסים הצבעוניים שאכלסו את העולם התחתון היהודי באודסה בתחילת המאה העשרים. הסיפור הראשון מתחיל במין מופע זיקוקים מרהיב שמותיר את הקורא קצת בהלם. יהודים בעולם התחתון? מאיפה זה הגיע? ואיפה בכלל נתקלתם בסופר רוסי שכותב כמו באבל. בתיאורים עתירי דמיון ועם המון הומור, פורש בפנינו באבל עולם שלם עם חוקים משלו והגיון משלו.
באבל עצמו היה קומוניסט נלהב וחסיד גדול של המהפכה. הוא אף לחם בשורות הצבא האדום בזמן מלחמת האזרחים. העובדות האלו מקנות ממד אוטוביוגרפי משהו לקובץ "חיל הפרשים". באבל מיטיב לתאר את זוועות המלחמה, של שני הצדדים הלוחמים, את האנשים הפשוטים, לוחמים ואזרחים כאחד, שהמלחמה הורסת את חייהם ולא מהסס גם לרדת על הגנרלים והמלחמות הקטנוניות שלהם אחד עם השני.
כשהגעתי לקובץ הסיפורים השלישי ציפיתי לנפילה אחרי הפסגות הגבוהות של "חיל הפרשים". באופן מפתיע, זה דווקא היה החלק האהוב עלי ביותר, עם כמה סיפורים קצרים מהיפים ביותר שקראתי, כמו למשל הסיפור על המעריצה של מופסאן והסיפור על שכר הסופרים הראשון.
לבסוף אני רוצה להודות לנילי מירסקי על עוד תרגום נפלא. אני זוכר שפעם קראתי טור של יהונתן גפן, שבו הוא התוודה שהסופרת האהובה עליו זו נילי מירסקי. אני בהחלט יכול להבין למה הוא התכוון.
פורסם: 1926, 1931; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 4.23; דרגת קושי: 3.5;