ספרים שמבוססים על גימיק ספרותי נופלים בדרך כלל כשהגימיק הופך למייגע וממצה את עצמו. רק סופרי על בודדים (כמו למשל ז'ורז' פרק) יודעים לצאת מתוך הגימיק ולהפתיע במקוריות סוחפת.
קלודל בוחר לכתוב על השואה, מבלי בעצם לתת לסיפור שום סימן מזהה, שישייך אותו לזמן או מקום מסוים. על פניו זה נראה רעיון מעניין, להציג את השואה כקטסטרופה על זמנית ולשים במרכז הבמה את הרוע האנושי ושנאת הזרים, ללא התייחסות ישירה למאורעות היסטוריים אמיתיים. הבעיה העיקרית היא שלקלודל אין את הכלים הספרותיים הדרושים כדי להפוך את הרעיון המקורי שלו מגימיק לרומן בעל ערך ספרותי אמיתי.
הספר אמנם עוסק בצדדים הרעים של בני האדם, ומתאר מעשי אכזריות נוראיים, אבל הקריאה בו שוטפת ומרתקת.
קלודל כותב את הרומן מנקודת מבט של הגיבור שלו, טיפוס נאיבי ופשוט שמזכיר במידה רבה את האידיוט של דוסטוייבסקי. אופן החשיבה של גיבור הספר הוא פשטני למדי, מה שהופך גם את הספר עצמו לפשטני, שלא לומר רדוד במידה מסוימת.
בסופו של דבר היה לי מעניין לקרוא את ברודק, למרות תחושה קלה של פספוס.
פורסם: 2007; ציון שלי: 3; ציון גודרידס: 4.14; דרגת קושי: 3;