חפש בבלוג זה

יום שני, 27 בדצמבר 2010

מתי ואיך הומצא העם היהודי - שלמה זנד

ספר מרתק ומעורר מחשבה אם כי לוקה בנטייה מופרזת להיסחף אחר תאוריות מעט מופרכות.

ייתכן ושמו של הספר מעט מטעה ומעניק לו מראה של מסע נטול פניות בחיפוש אחר האמת ההיסטורית. שם מתאים יותר יכול להיות "למה מדינת ישראל צריכה להתנתק מההגדרה מדינה יהודית". אם למישהו עוד יש ספק לגבי מטרות הספר, זנד פורש את כל הקלפים שלו על השולחן בחלק האחרון, ומחליף את כובע החוקר ההיסטורי בכובע הפולמוסן הפוליטי.

הספר מחולק למספר חלקים. חלקם עוסקים בחקר ראשית הציונות והתפתחות הרעיון של הלאום היהודי, וחלקם בחקר ההיסטוריה היהודית מתקופת המקרא דרך בית שני ובמהלך הגלות.

יש לא מעט טענות שמועלות בספר, מבוססות למדי מבחינה עובדתית, שהן חדשות עבורי. זנד פותח בכך שכל הלאומים הומצאו בערך במאתיים שנה האחרונות, ונותן הרבה דוגמאות מעניינות. בהמשך הוא מבסס את התאוריה שכל סיפורי המקרא עד תקופת בית שני הם סיפורים בלבד. לשם כך הוא נעזר במחקרים היסטוריים וארכאולוגים עדכניים.

זנד התחיל לאבד אותי כאשר הוא ניגש לעסוק בתחילת הגלות, או כפי שהוא טוען, אין גלות. מצד אחד הוא טוען שבני ישראל מעולם לא הוגלו פיזית מארץ ישראל. מהצד השני הוא מציין שהחיים בארץ עבור יהודים הפכו לקשים עד בלתי נסבלים. האם אין זו סוג של הגליה?

חלק הגלות, החלק המרכזי בתאוריה של זנד, הוא חלש מאד לטעמי. זה החלק שבו זנד מתחיל להשתמש במשפטים מהסוג "יש להניח", "ניתן אם כן לשער" וכן הלאה, משפטים שאצלי לפחות מדליקים כמה נורות אדומות, כמו מדריך קולי שאומר "בואו נפליג עתה מעט אל מחוזות הדמיון". ובכן הפלגתי, נהניתי, אבל היסטוריה לא ממש למדתי מהחלק הזה בספר. הקטע הכי הזוי מבחינתי בספר הוא זה שבו זנד טוען כי הפלסטינים הם צאצאי בני ישראל שהתאסלמו.

בסופו של דבר זהו ספר חשוב, שכדאי לקרוא, ולו רק בכדי להכיר את התאוריות שמועלות בו. מחכה בקוצר רוח לספר ההמשך, "מתי ואיך הומצא העם הפלסטיני" :-).

פורסם: 2008; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 4.10; דרגת קושי: 3.5;

יום שני, 20 בדצמבר 2010

להוליך שולל את המוות - ז'ורז' ברסאנס

שיר של ז'ורז' ברסאנס (תירגם דורי מנור), שמצא חן בעיניי באופן מיוחד בזמן האחרון, מתוך הדיסק המעולה של שלומי שבן, "מגדל הפזמון", שבו שבן מבצע שירים של אמנים שונים.

עם כל השלג הטרי, שנערם על שערי
עוד תתפתו להאמין שקדקודי מלבין
לא, רבותי היקרים: זו רק דרכי להערים
זו רק קומדיה ישנה, פרודיה משונה
רק נסיון לצאת חוצץ נגד הזמן המתרוצץ
נגד אותו טרחן שבלי בושה גהר על גורלי
אך תחת הפאה אני שחור-תלתלים כמו צועני
אני נשאר על הבמה לעוד זמן-מה

המשך ...



יום שישי, 10 בדצמבר 2010

הזהו אדם - פרימו לוי

לא כל דבר ניתן להבין. גבר לא יוכל באמת להבין את חוויית הלידה. אדם רואה לעולם לא יבין מהו עיוורון מלידה. אדם שלא ידע רעב מימיו לא יוכל להבין מהו רעב.

אם כך, האם ניתן להסיק, כי ניסיונו של פרימו לוי להעביר לקורא את הזוועות של מחנה הריכוז הנאצי, נועד מראש לכישלון? אולי, אם לסופר לא היו קוראים פרימו לוי, שלוקח את הזוועה ופורט אותה עבורנו לפרוטות קטנות, והופך עבורנו את הסיוט המתמשך לחוויות יומיומיות רגילות, עם טוויסט אכזרי במיוחד.

כמו כל אדם יהודי שגדל בישראל, גם אני האזנתי פעמים רבות לסיפוריהם המצמררים של ניצולי השואה. לרוב דומה הדבר להאזנה לסיפור אימים אכזרי, שסופו הרע ידוע מראש. עם כל האמפתיה, והרצון הכן להזדהות, הידיעה נשארת ברמה השכלית בלבד, ולא מצליחה לחלחל להבנה הרגשית. המחסומים גדולים מדי, הלב מתקשה לקבל כי רוע כה גדול אכן יכול להתקיים.

דומה כי פרימו לוי מודע לקושי הרגשי להכיל את הזוועה במלואה, ולכן הוא בוחר לפרט בפרטי פרטים את שיגרת המחנה, את הסחר מכר היומיומי, את בליל השפות, את רצף ההשפלות הבלתי פוסק, את הרצון הבלתי מתפשר לשרוד, היכן שאי אפשר לשרוד. לשרוד כדי לתעד, כדי שהעולם יידע, יידע לאיזו תהומות נוראיים יכולה להידרדר הנפש האנושית. לקרוא כדי לדעת, כדי לזכור וכי פרימו לוי הוא סופר גדול והומניסט גדול.

פורסם: 1947; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 4.53; דרגת קושי: 5;