אף שבורח מבעליו ומתחזה ליועץ מדינה חשוב, רוח רפאים שחוזרת כדי לנקום את עלבונו של המת, ספורי אהבה בלתי אפשריים המובילים לעתים לאובדן, חלומות בהקיץ, כלבים מתכתבים, פקידים זוטרים ופקידים בכירים, שדים שטניים, ואפילו הופמן ושילר קופצים לבקר, אבל לא הופמן ושילר המפורסמים.
"חייט זה אין שום טעם כמובן להרחיב עליו את הדיבור, אך הועיל וכבר נהוג אצלנו שאופיה של כל דמות ודמות בסיפור יתואר במדוקדק, הרי אין מה לעשות: יעלה ויבוא לכאן גם פטרוביץ'." (מתוך "האדרת").
אחד הדברים המאפיינים את כתיבתו של גוגול הוא לשתף את הקורא בלבטיו וייסוריו כסופר, כאילו הוא חייב לכתוב חלקים בסיפור, כי ככה נהוג ומקובל ולא יהיה זה מכובד מצדו לנהוג אחרת.
"האדרת" ו"האף", שני הסיפורים הפותחים באוסף, בשניהם סאטירה משעשעת מאד על החברה הרוסית. גוגול נזהר כמובן לא לפגוע בשלטונות, לכן הוא עוטף את הסאטירה שלו בהרבה תחפושות. לעתים הוא גם מפליג בשבחיו של איזה מנהל בכיר, מתאר באריכות את כל תכונותיו המופלאות, כך שמבין השורות מבצבץ לו לעג לכל גינוני הכבוד שאותו אדם מצפה שינהגו בו.
הסיפור שהכי אהבתי הוא האחרון בקובץ, "הדיוקן". גוגול מתאר בפני הקורא את תפיסתו לגבי מהות האמנות הטהורה, שמצריכה אורח חיים סגפני, חוסר מוכנות להתפשר על האמת האמנותית, וריחוק מוחלט מכל תאוות בצע, מכיבודים וגינוני שררה.
אין הרבה סופרים כמו גוגול, וכנראה שגם לא יהיו. סופר נפלא, אחד הגדולים והמשפיעים ביותר. מומלץ מאד.
פורסם: 1842; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 4.17; דרגת קושי: 4.5;