חפש בבלוג זה

יום ראשון, 19 בפברואר 2012

תש"ח - יורם קניוק

יש לא מעט סופרים ומשוררים שכתבו כדי להעצים את המיתוס של הפלמ"ח, ויש גם את אלו שניסו לנפץ אותו, אבל קניוק הוא הסופר הראשון שאני קורא שמנסה להפוך את הפלמ"ח למשהו שאפשר לגעת ולמשש אותו, לאוסף של לוחמים, רובם אלמוניים, שמצאו את עצמם בסיטואציה שכפתה עליהם להיות אמיצים, להתייצב שוב ושוב בפני המוות, ובסופו של דבר להקריב את חייהם למען הקמת המדינה.

"הוא היה נועז, שקט ולחם כמו שאמרו שלחמו הפרשים הפולנים, מה שנקרא אחרי שנים "חשופים בצריח" אלא שלא היה אז צריח להיות חשוף בו. זה היה ב1948, עת מסע הצלב של הילדים."

במהלך הקריאה הרגשתי שקניוק מעניק לי ולכל קוראי הספר מתנה נדירה. דרך חוויותיו האישיות, החלומות, הפנטזיות המיניות של מתבגר מיוסר, אנחנו עוברים אתו מסע לתוך התופת הזו שנקראת מלחמת השחרור, לתוך הקרבות העקובים מדם לשחרור ירושלים, שבהם הוא ראה את מרבית חברים הטובים נהרגים. איך בכלל ממשיכים לחיות כשכל כך הרבה אנשים מתו לידך, כשכל כך הרבה פעמים ניצלת במזל, כשהמוות מולך בזיכרונותיך ובחלומותיך ולא נותן מנוח.

קניוק מתעסק הרבה בזיכרון, ולמעשה טוען שהוא לא מתחייב כי מה שהוא מספר ארע באמת, כי הזיכרון מתעתע בנו, ואירועים שעברנו במקום אחד מתערבבים עם מקום אחר. במקרים מסוימים הוא אף מתאר איזה אירוע ואחר כך מעמת את הזיכרון שלו עם הזיכרונות של חבריו, שבאופן לא מפתיע זוכרים משהו קצת שונה.

אהבתי מאד את היכולת של קניוק להתמודד עם המציאות הכל כך מורכבת של הקמת המדינה. הוא ממשיך לראות בלוחמם הערבים בני אדם עם זכויות, למרות המראות המזעזעים של הגוויות המושחתות של חבריו. הוא ממשיך להאמין בצדק ומוסר תוך כדי לחימה בלתי פוסקת, ונאלץ לצפות בחבריו מאבדים לפעמים צלם אנוש, כשהעייפות וחוסר המזון והמים, ובעיקר האכזריות של האויב, מעבירים אותם על דעתם. עבור מי שמאמין שהמציאות היא לא שחור ולבן, היא לא הטובים נגד הרעים, אלא בני אדם נגד בני אדם, הספר הזה מעצים את המיתוס של הפלמ"ח יותר מכל ספר אחר שקראתי, ומהווה שיעור מאלף וחשוב בהיסטוריה של מלחמת השחרור, למרות כל הציניות, הבוטות והמרירות שצצות פה ושם בין השורות, ומבטאות יותר מהכול אכזבה עמוקה מהדרך שבה המדינה שלנו בחרה לפסוע.

פורסם: 2010;  ציון שלי: 4; דרגת קושי: 3.25;

יום שני, 13 בפברואר 2012

באין נחמה - קאזואו אישיגורו

אישיגורו הוא מכשף של מילים, וירטואוז מופלא, שסוחף אותך לתוך העולם ההזוי שהוא יוצר, עולם שבו המציאות היא רק אפשרות אחת מבין רבות, והזמן והמקום מתרחבים ומתכווצים לפי הצורך.

הפתיחה היא מהממת. גיבור הרומן, ריידר, פסנתרן בריטי בעל שם עולמי מגיעה לאיזו עיר אירופאית בגודל בינוני, ומגלה להפתעתו שרבים מתושבי העיר תולים בו תקוות משוללות כל הגיון, שבמעשה כלשהו שלו הוא ישנה את מסלול חייהם מן הקצה אל הקצה. ההשפעות מקפקא ובעיקר מ"הטירה" הן ניכרות, במיוחד במפגש עם האנשים שנועדו לשרת את ריידר, ובעצם מוצאים כל דרך אפשרית כדי להעמיס עליו עוד ועוד מטלות. אך יותר מקפקא, רוחו של בורחס מרחפת על הספר, נושבת בכל השבילים המתפצלים לתוך עוד תפנית חסרת הגיון בעלילה, לתוך מציאות שהיא בעצם חלום, או אוסף אקראי של זיכרונות שמשתבצים לתוך אוסף הרשמים והפגישות של ריידר בביקורו בעיר.

העניין הוא שאישיגורו מציף את הקורא בכל כך הרבה פרטים, עוד ועוד דמויות משנה מוזרות נדחפות לתוך העלילה, כך שבשלבים מסוימים חשתי איזו תשישות קלה, איזו רצון לתפוס את אישיגורו ולומר לו שהבנתי שהוא כותב מדהים, אז תן קצת לנשום בין פירואט ספרותי עוצר נשימה אחד למשנהו. ומול הטענות האלו יש לאישיגורו להציע עוד ועוד קטעים ספרותיים מהיפים ביותר שקראתי, שגרמו לי לעצור בכוח מלקרוא עוד, ולמשוך את הקריאה באטיות מתגרה.

מי שחובב מוסיקה קלאסית ימצא ברומן ערך מוסף, כיוון שהמוסיקה מהווה מוטיב מרכזי בחיי התרבות של העיר, והעיסוק (האובססיבי במכוון) של תושבי העיר במציאת מוסיקאי מקומי שירים את הרמה של העיר למעלתן של ערים המפורסמות בעולמן התרבותי העשיר, הוא בעצם ציר העלילה המרכזי של הרומן. ריידר נאלץ להידחף בעל כורחו לתוך הוויכוחים הסוערים המתנהלים בין תושבי העיר, לגבי הכיוון התרבותי שאותו יש לבחור. את התיאור הבא למשל אפשר רק לחלום למצוא במדורי המוזיקה: "הוא התעלם באורח כמעט דווקאי מן המיבנה החיצוני של המוסיקה - גיחותיו של המלחין לעבר טונאליות ומלודיות שעיטרו פה ושם את פני-השטח של היצירה - ותחת זאת התמקד בצורות-החיים המיוחדות הנחבאות מתחת לקליפת המעטפת הזאת. היתה בכל זה איזו איכות מלוכלכת, משהו הגובל בהתערטלות-בפומבי, ...".

נהניתי מאד ונשארתי עם טעם של עוד אישיגורו. הספר הזה כל כך שונה מ"שארית היום", כאילו נכתב על ידי סופר אחר, או לפחות סופר שמתעלם מהצלחות קודמות ומציפיות הקוראים, ומתחיל יצירה חדשה כאילו שהיא היצירה הראשונה שלו.

פורסם: 1995; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.57; דרגת קושי: 4;