המיתוס סביב יצירתו המיתית של באך "וריאציות גולדברג", הוא שהן נכתבו כתרגילי מקלדת שחוברו למען מביני דבר לרענן את רוחם. ברנהרד לוקח את היצירה והופך אותה לסוג של אובססיה עבור אמני פסנתר דגולים, המהווה עבורם מעין שער כניסה כמעט בלתי עביר, לקבוצה המובחרת של אמנים המסוגלים לנגן את היצירה בצורה מושלמת, ולהעניק לה פרשנות ייחודית משלהם. אך לעתים עלול לקרות הנורא מכול, כאשר נגן פסנתר מוכשר יאזין למישהו שמנגן את היצירה בצורה כל כך מושלמת עד כי הוא מאבד כול עניין בנגינה, מתבוסס כל שארית חייו בתחושה של תבוסה חמוצה.
את "הטובע" כותב ברנהרד כסוג של וריאציות, ללא פרקים, ללא משפטים סדורים, אלא חזרה אינסופית על ארבעה חמישה מוטיבים מרכזיים, כאשר בכול חזרה על מוטיב הוא מוסיף עוד איזושהי וריאציה, חושף עוד פרט מחייו האומללים של גיבור הספר ורטהיימר, ידיד נעוריו של המחבר, אשר גלן גולד העניק לו בבוטות אופיינית את הכינוי "הטובע", בתקופת לימודיהם המשותפים אצל הורוביץ.
לא זכור לי שקראתי אי פעם סופר אשר מתייחס בכל כך הרבה תיעוב ובוז למדינה שבה הוא נולד וחי. ברנהרד סולד כמעט מכול דבר בחברה האוסטרית, הפונדקים מלוכלכים, האוכל ברכבות מחריד, האנשים חונקים אותך בטמטומם "והוא מוכרח להסתלק לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילו, אם אינו רוצה להיות כאחד האזרחים המטומטמים, חולה רוח כשאר אנשי זלצבורג שממיתים בטמטומם כל דבר שעדיין לא דומה להם".
מומלץ להאזין ל"וריאציות גולדברג" בביצועו של גלן גולד לפני או תוך כדי הקריאה בספר. זה בהחלט נותן איזושהי פרספקטיבה אחרת לכל ההשתפכויות של ברנהרד על גאונותו של גולד. ובכלל מי שחובב מוסיקה, ובוודאי מי שעוסק במוסיקה, ימצא בספר הזה התבוננות חדשנית ומעניינת על עולמם של אמני הפסנתר ועל עולמם של אמנים בכלל.
ורטהיימר, גיבורו הטרגי של הרומן, בוחר להתכחש לייעודו ולכשרונו, אך נרדף כל חייו על ידי בחירה זו. האם יכול היה בכלל לבחור אחרת?
פורסם: 1983; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 4.06; דרגת קושי: 4.5;