קצת כמו לצאת למסע ארוך ומופלא, איזה טרק אראונד אנאפורנה שכזה, מסע שחיכית לו זמן רב, ומומלץ להצטייד בהתאם, הרבה אהבה לספרות הרוסית, תבונה במידה ראויה, ולא תזיק גם קצת ענווה. זהו מסוג הספרים שמיד עם התחלת הקריאה, רציתי להתנתק באופן מוחלט מכל הסחת דעת אפשרית, לשקוע בו באופן מוחלט מראשיתו ועד סופו.
הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הרשים אותי באופן מיוחד. נזכרתי כי פעם קראתי שכאשר האזין שוברט לראשונה לתשיעית של בטהובן, הוא העיר משהו בסגנון איך אפשר לכתוב עוד מוזיקה אחרי יצירה כזו? זה בהחלט הרגיש לי כמו התשיעית של דוסטויבסקי, הרומן שכל סופר שיבוא אחריו יתכתב אתו, שירת הברבור של סופר ענק, של נפש גדולה. התחושה בספר היא שדוסטויבקי שופך את כל האמת הפנימית שלו, חושף בפנינו את נבכי נשמתו, וכל דמות בספר, בין הבזויה ביותר לבין הנעלה ביותר, מכילה קצת מרוחו של הסופר.
הרומן הוא למעשה שילוב של יצירה פילוסופית מעמיקה, עם דיונים ארוכים על מוסר, על טוב ורע, על החירות הרוחנית הלאו דווקא רצויה שנכפית על בני האדם המתרחקים מהאמונה, יחד עם טלנובלה סוערת, מלאה רגשות ויצרים, המתרחשת בקרב בני המעמד הגבוה של עיירה רוסית טיפוסית, ובמרכזה עומדת משפחת קרמאזוב. כפי שמציין עמינדב דיקמן באחרית דבר, דוסטויבסקי מצליח לשלב את הרעיונות הגבוהים באופן טבעי כחלק ממהות הדמויות ברומן, כאשר כל דמות מייצגת למעשה את המפגש בין הרעיונות הנעלים לבין תסבוכות המציאות.
החלק השני של הרומן, פחות מוצלח מהראשון לטעמי, אם כי גם הוא כולל לא מעט קטעים יפהפים. במהלך חלק זה, הופך הרומן למעין עלילה בלשית, אך להבדיל מהמקובל בתחום, דוסטויבסקי אינו מתעניין כל כך בפרטים הקטנים, אלא יותר מתענג על התעמקות אינסופית במורכבותן של הנפשות הפועלות. הדמויות הראשיות פועלות לרוב ללא סדר והגיון, ובמקרים רבים בניגוד לאינטרסים שלהם עצמם. המניע העיקרי הוא משהו שנע בין תשוקה חסרת מעצורים לגאוותנות בלתי נסבלת.
לצערי יש משהו שמעיב על יצירת המופת הזו, וזהו יחסו המחפיר והבלתי נסלח של דוסטויבסקי ליהודים. בלתי נסלח כי מדובר בסופר שמגלה רגישות מרשימה לסבלות בני האדם, אך המסקנה המתבקשת היא שעבורו העם שלנו לא נכלל עם שאר המין האנושי. גילויי האנטישמיות המרגיזים חוזרים במהלך הספר, אך יש קטע בלתי נסבל במיוחד, שבו הנערה ליזה, שבולטת בחוסר תבונתה, שואלת את אליושה קרמאזוב, שהוא הדמות הנעלה ביותר ברומן, האם היהודים באמת שוחטים ילדים קטנים, והוא משיב "לא יודע". אתה קורא את המלים וכל שנותר לך זה רק לדמיין את ההמונים יוצאים לעוד פוגרום.
זהו מסוג הספרים שאין מה להמליץ עליו. או שאתם נמנים על אלה שעבורם זהו ספר חובה, או שרומן רוסי ישן על דת ופילוסופיה זה הדבר האחרון שיעלה בדעתכם לקרוא. אם בכל זאת מישהו שוקל לקרוא לראשונה את דוסטויבסקי, לא בטוח שזהו הרומן אתו כדאי להתחיל.
הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הרשים אותי באופן מיוחד. נזכרתי כי פעם קראתי שכאשר האזין שוברט לראשונה לתשיעית של בטהובן, הוא העיר משהו בסגנון איך אפשר לכתוב עוד מוזיקה אחרי יצירה כזו? זה בהחלט הרגיש לי כמו התשיעית של דוסטויבסקי, הרומן שכל סופר שיבוא אחריו יתכתב אתו, שירת הברבור של סופר ענק, של נפש גדולה. התחושה בספר היא שדוסטויבקי שופך את כל האמת הפנימית שלו, חושף בפנינו את נבכי נשמתו, וכל דמות בספר, בין הבזויה ביותר לבין הנעלה ביותר, מכילה קצת מרוחו של הסופר.
הרומן הוא למעשה שילוב של יצירה פילוסופית מעמיקה, עם דיונים ארוכים על מוסר, על טוב ורע, על החירות הרוחנית הלאו דווקא רצויה שנכפית על בני האדם המתרחקים מהאמונה, יחד עם טלנובלה סוערת, מלאה רגשות ויצרים, המתרחשת בקרב בני המעמד הגבוה של עיירה רוסית טיפוסית, ובמרכזה עומדת משפחת קרמאזוב. כפי שמציין עמינדב דיקמן באחרית דבר, דוסטויבסקי מצליח לשלב את הרעיונות הגבוהים באופן טבעי כחלק ממהות הדמויות ברומן, כאשר כל דמות מייצגת למעשה את המפגש בין הרעיונות הנעלים לבין תסבוכות המציאות.
החלק השני של הרומן, פחות מוצלח מהראשון לטעמי, אם כי גם הוא כולל לא מעט קטעים יפהפים. במהלך חלק זה, הופך הרומן למעין עלילה בלשית, אך להבדיל מהמקובל בתחום, דוסטויבסקי אינו מתעניין כל כך בפרטים הקטנים, אלא יותר מתענג על התעמקות אינסופית במורכבותן של הנפשות הפועלות. הדמויות הראשיות פועלות לרוב ללא סדר והגיון, ובמקרים רבים בניגוד לאינטרסים שלהם עצמם. המניע העיקרי הוא משהו שנע בין תשוקה חסרת מעצורים לגאוותנות בלתי נסבלת.
לצערי יש משהו שמעיב על יצירת המופת הזו, וזהו יחסו המחפיר והבלתי נסלח של דוסטויבסקי ליהודים. בלתי נסלח כי מדובר בסופר שמגלה רגישות מרשימה לסבלות בני האדם, אך המסקנה המתבקשת היא שעבורו העם שלנו לא נכלל עם שאר המין האנושי. גילויי האנטישמיות המרגיזים חוזרים במהלך הספר, אך יש קטע בלתי נסבל במיוחד, שבו הנערה ליזה, שבולטת בחוסר תבונתה, שואלת את אליושה קרמאזוב, שהוא הדמות הנעלה ביותר ברומן, האם היהודים באמת שוחטים ילדים קטנים, והוא משיב "לא יודע". אתה קורא את המלים וכל שנותר לך זה רק לדמיין את ההמונים יוצאים לעוד פוגרום.
זהו מסוג הספרים שאין מה להמליץ עליו. או שאתם נמנים על אלה שעבורם זהו ספר חובה, או שרומן רוסי ישן על דת ופילוסופיה זה הדבר האחרון שיעלה בדעתכם לקרוא. אם בכל זאת מישהו שוקל לקרוא לראשונה את דוסטויבסקי, לא בטוח שזהו הרומן אתו כדאי להתחיל.