הדוד ילך לגיהינום, כי הוא לא מאמין בישו. ככה אמר הכומר. פני ובייבי אוהבות את הדוד, ומבקשות עצה מהכומר איך להציל אותו מהגיהינום. הכומר מסביר שהן צריכות לייסר את עצמן, כפי שישו ייסר את עצמו עבור כל בני האדם, וכך אולי יינצל הדוד. ואיך פני יכולה להחליט את מי היא יותר אוהבת, את ישו, את הדוצ'ה או את הדוד? ההתלבטויות הן קשות, וכך היא מוצאת את עצמה חולמת בלילה על הבתולה הקירחת.
שתי אחיות יתומות עוברות לגור יחד עם הדודה, אחות אביהם ועם הדוד היהודי, בן דודו של אלברט איינשטיין, בוילה בחבל טוסקנה. הדודים מאמצים אותן בחום ומתייחסים אליהן כמו היו בנותיהן. זהו הרקע לספרה של מאצטי, המבוסס במידה רבה על האוטוביוגרפיה שלה. מה שמתחיל כספר ילדות טיפוסי בסגנון האסופית, מקבל עד מהרה תפנית לא רצויה, כי הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, והעננים מעל ראשה של המשפחה הולכים ומשחירים, כפי שנרמז משם הספר.
הספר כתוב מנקודת מבטה של ילדה בת עשר, עם מזג סוער, אופי מרדני, חוש מפותח לצרות, ולב גדול ואוהב. מאצטי מתארת בצורה תוססת ומלאת חיים את חייה באותה תקופה, את שטיפת המוח הנוצרית פשיסטית בבית הספר, את פולחן האישיות סביב מוסוליני, את משחקי הילדות עם ילדי האיכרים ואת הכבוד וההערכה שרוחשים האיכרים הנבערים לדוד המלומד והנדיב, שתמיד מוכן להגיש עזרה. עם הרבה אהבה וגעגועים, היא מאפשרת לנו הצצה אל החיים בבית הדוד, שמאמין בחינוך קשוח, אך עם זאת משחק עם הילדות פרה עיוורת ומחבק ומנחם אותן כשהן מתעוררות מחלום רע בלילה. וכך הספר הנע על הציר בין ספר ילדים לספר אימה, כשעולם הילדות נסדק אט אט ומתמלא פחדים, כשההבנה מחלחלת על הסכנות הצפויות ליהודים תחת השלטון הגרמני וכשהסכנה לחייו של הדוד הולכת ונהיית מוחשית.
ספר יפה ומרגש, מלא בשמחת חיים מתפרצת שעומדת בניגוד עז כל כך לתקופה הקשה. אם הייתי צריך להמליץ למישהו לקרוא רק ספר אחד השנה, הייתי בוחר בספרה של מאצטי, לאו דווקא כי מדובר ביצירת מופת גדולה, אלא מפני שמאד אהבתי אותו, והוא הותיר בי זיכרון חם ואוהב, וכשקראתי אותו הזדמזמו בראשי ללא הרף מילות התפילה של אברהם חלפי:
"אל נא תרע לתמימים.
הם אינם יודעים מדוע ברק פוגע בעץ
הנושא את פריו לתומו."
שתי אחיות יתומות עוברות לגור יחד עם הדודה, אחות אביהם ועם הדוד היהודי, בן דודו של אלברט איינשטיין, בוילה בחבל טוסקנה. הדודים מאמצים אותן בחום ומתייחסים אליהן כמו היו בנותיהן. זהו הרקע לספרה של מאצטי, המבוסס במידה רבה על האוטוביוגרפיה שלה. מה שמתחיל כספר ילדות טיפוסי בסגנון האסופית, מקבל עד מהרה תפנית לא רצויה, כי הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, והעננים מעל ראשה של המשפחה הולכים ומשחירים, כפי שנרמז משם הספר.
הספר כתוב מנקודת מבטה של ילדה בת עשר, עם מזג סוער, אופי מרדני, חוש מפותח לצרות, ולב גדול ואוהב. מאצטי מתארת בצורה תוססת ומלאת חיים את חייה באותה תקופה, את שטיפת המוח הנוצרית פשיסטית בבית הספר, את פולחן האישיות סביב מוסוליני, את משחקי הילדות עם ילדי האיכרים ואת הכבוד וההערכה שרוחשים האיכרים הנבערים לדוד המלומד והנדיב, שתמיד מוכן להגיש עזרה. עם הרבה אהבה וגעגועים, היא מאפשרת לנו הצצה אל החיים בבית הדוד, שמאמין בחינוך קשוח, אך עם זאת משחק עם הילדות פרה עיוורת ומחבק ומנחם אותן כשהן מתעוררות מחלום רע בלילה. וכך הספר הנע על הציר בין ספר ילדים לספר אימה, כשעולם הילדות נסדק אט אט ומתמלא פחדים, כשההבנה מחלחלת על הסכנות הצפויות ליהודים תחת השלטון הגרמני וכשהסכנה לחייו של הדוד הולכת ונהיית מוחשית.
ספר יפה ומרגש, מלא בשמחת חיים מתפרצת שעומדת בניגוד עז כל כך לתקופה הקשה. אם הייתי צריך להמליץ למישהו לקרוא רק ספר אחד השנה, הייתי בוחר בספרה של מאצטי, לאו דווקא כי מדובר ביצירת מופת גדולה, אלא מפני שמאד אהבתי אותו, והוא הותיר בי זיכרון חם ואוהב, וכשקראתי אותו הזדמזמו בראשי ללא הרף מילות התפילה של אברהם חלפי:
"אל נא תרע לתמימים.
הם אינם יודעים מדוע ברק פוגע בעץ
הנושא את פריו לתומו."