אם שאלתם את עצמכם פעם, איך זה שבערך חצי מהציטוטים שאתם שומעים שייכים לאוסקר ווילד, קריאת "תמונתו של דוריאן גריי" מספקת תשובה טובה. הספר מלא בשנינויות מופלאות, שחלק מהן כל כך אהבתי עד שהן נחקקו אצלי בזיכרון.
כמה דוגמאות מייצגות (מהזיכרון, ככה שאני לא מתחייב על הדיוק):
"אני מחבב אנשים יותר מעקרונות, אבל יותר מהכל אני מחבב אנשים ללא עקרונות".
"יש בלונדון כולה רק חמש נשים שניתן לנהל איתן שיחה, ורק עם שלוש מהן ניתן להיראות במקום פומבי".
רוב הציטוטים שייכים ללורד הנרי, מעין טיפוס מפתה ומדיח, שטני משהו, שבחסות הומור וחן מעביר מסרים חסרי כל מצפון ומוסר.
אך מה בין שנינויות לספרות? בדוריאן גריי יש הרבה יותר מרק שנינויות, אך לעתים נדמה שווילד קצת מאוהב מדי בהברקות של עצמו, מה שפוגע קצת בזרימה השוטפת של העלילה. באופן כללי, קטעים מסוימים ברומן דומים יותר למחזה מאשר לרומן.
בסך הכל זהו ספר יפה מאד, לא כבד במיוחד, אין הרבה עומק או רבדים סמויים. ווילד דוחף לנו בפנים את כל המסרים שהוא רוצה להעביר, על נעורים, על יופי, על מצפון ועל כמה קל להידרדר לשחיתות וחוסר מוסריות.
האצולה האנגלית מוצגת בספר בצורה נלעגת למדי. שקועים בניוון קולקטיבי ומחפשים ריגושים עלובים. דוריאן גריי, פרי הבאושים של מעמד האצולה, עובר תהליך התבגרות מזורז ולומד להשיל מעליו כל מחסום מוסרי ולנצל את יופיו המסנוור לניצול האנשים סביבו, תוך התעלמות מההשלכות הטרגיות של מעשיו.
חבל שאוסקר ווילד לא כתב עוד רומנים. בכל מקרה אני לא אוותר על קריאת המחזות שלו. בעיקר אני רוצה לקרוא את "חשיבותה של רצינות" ו"בעל אידאלי". מאד אהבתי את הסרטים שנעשו על פיהם.
פורסם: 1890; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 4.10; דרגת קושי: 3.5;