דוקטרינת ההלם - נעמי קליין

מצד אחד עוני, בערות, פשע, רעב ומהצד השני שפע בלתי נתפס. ואין אף טיפת חמלה. אדם בעל חוש צדק מפותח לא יכול שלא לחוש זעם נורא אל מול הפערים הכלכליים האלו, בין מדינות שונות ואפילו בין אוכלוסיות שונות באותה מדינה. נעמי קליין מצליחה לתרגם את תחושת הזעם לתחקיר מעמיק, מרתק ומטלטל על הגורמים השונים שהביאו לחוסר השוויון הקיצוני, ועל כך אני בעיקר אסיר תודה.

קומוניזם = דיקטטורה = פגיעה בזכויות אדם = עוני. זו המשוואה שכל אחד מכיר. נעמי קליין מוכיחה בספר שגם קפיטליזם, כשהוא מופיע בצורה קיצונית של מינימום התערבות ממשלתית, ניתן למימוש רק על ידי פגיעה אכזרית בזכויות אזרח בסיסיות, כשהדוגמה הקלסית לכך הם הדיקטטורות הצבאיות בדרום אמריקה, הזכורות לשמצה מתקופת המלחמה הקרה.

מעבר לכך, היא מראה כיצד נעשה שימוש באסונות טבע ומשברים כלכליים, כדי לכפות על אוכלוסיות הנמצאות בהלם, פתרונות כלכליים רדיקליים שלעולם לא היו עוברים בתקופה רגועה.

אהבתי מאד את היכולת של קליין לשלב בין הכלכלה הגבוהה במספרים לבין הכלכלה כסיפורים אנושיים, ובכך להמחיש שמאחורי המספרים הגדולים יש בני אדם, שגם להם יש זכות להתקיים בכבוד. רק מי שמבין זאת יכול לחולל שינוי ולחשוף את האמת המכוערת מאחורי הגרפים שמראים חץ שמצביע למעלה.

כמו ספרים דומים מסוגו, גם הספר הזה הוא מניפולטיבי מאד, וקליין לא תמיד מציגה את התמונה השלמה. מלבד זאת, קליין מבצעת דמוניזציה מוגזמת של התאגידים הגדולים ושל כלכלני השוק החופשי, ומילטון פרידמן בראשם. כמו כן יש בספר תיאורים קשים מאד של עינויים אכזריים, שגורמים לקושי רגשי רב במהלך הקריאה. כל אלו פוגמים מעט בספר, אך בסופו של דבר זהו ספר חובה לכל מי שמעוניין להבין לעומק את עוצמת הנזק שיכולה לחולל כלכלת שוק חופשית, כאשר היא משוחררת מפיקוח וריסון ממשלתי. וכן, זה גם הכיוון שאליו הולכת ישראל.

פורסם: 2006; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 4.24; דרגת קושי: 3.5;