לעולם לא עולם - ניל גיימן

כמו לקרוא קומיקס, רק בלי התמונות.

בית היפהפיות הנמות - יאסונרי קוובטה

"לאחר מחשבה קלה הוסיפה ושאלה: 'מישהי מהנערות עד עכשיו, גרמה לך לחשוב שהיא "מדהימה"?'

'בטח, כולן. מה שמדהים בהן לגבי אדם זקן היא העובדה שהן צעירות'."

אחד הספרים היותר מקוריים, מוזרים ומפתיעים שקראתי לאחרונה. זה מתחיל מהתפאורה, בית שאליו באים זקנים שאיבדו את יכולותיהם כגברים, כדי לבלות את הלילה עם נערות ישנות. הנערות נתונות להשפעת סמי שינה חזקים כך ששום דבר לא יעיר אותן. כבר מצטייר כאן קונפליקט, בין הרמה הפיזית, שבה הנערות מסמלות את החיים בשיאן, לעומת הקמילה של הזקנים, לעומת הרמה הנפשית, שבה הזקנים מלאי חיים לעומת הנערות שמבחינה מסוימת הן פשוט מתות.

כל הרעיון הוא מצד אחד מאד ארוטי, ומצד שני מעורר דחייה עזה, עם תחושה קלה של נקרופיליה. כך גם מרגיש גיבור הספר, אגוצ'י בן ה67, שמגיע למקום בעקבות המלצה של חברו. אגוצ'י משתוקק לשוחח עם הנערה, להכיר אותה, להיות חלק מחייה. העובדה כי הנערה לעולם לא תדע כי הוא בילה אתה לילה פשוט משגעת אותו. מחוסר ברירה הוא שוקע אט אט בזיכרונות על הנשים השונות אותן אהב במהלך חייו, על הזקנה, ועל כמה מעט עוד נשאר לו להיות גבר.

זהו ספר לא קל לקריאה. הרבה עצב, הרבה זקנה. יש גם לא מעט חזרות מייגעות, אך בסך הכל מדובר בספר יפה ומיוחד.

פורסם: 1960; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.65; דרגת קושי: 4;

אי ציות - אלברטו מוראביה

ספר שבחלקו הוא חדשני ומעניין ובחלקים אחרים קצת טרחני ומייגע.

אלברטו מוראביה מתאר דרך התבגרותו של נער בשם לוקה, את המעבר הקשה מעולם הילדות לעולם המבוגרים. כמו נחש שמשיל את עורו, לוקה מבצע ברמה הפיזית פעולות אשר מנתקות אותו סופית מעולם הילדות, אך כיוון שהוא עדיין לא בוגר מספיק, הוא שוקע לתהום בין שני העולמות ומאבד אט אט מתוך בחירה את הקשר עם עולם המציאות.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, התלהבתי מאד מהאופן שבו מוצג המשבר הנפשי הקשה שבו נמצא לוקה, משבר שפוקד מתבגרים רבים. בהמשך הפריעו לי שני דברים, ראשית, מוראביה בוחר לחזור שוב ושוב על אותו רעיון, עד שקטעים מסוימים הם פשוט משעממים. הדבר השני שהפריע לי הוא שבאיזשהו שלב הרגשתי שמוראביה מתנתק מלוקה כנער צעיר, בעל יכולת הבנה מוגבלת, ומחשבותיו של לוקה הם בעצם מחשבות של אדם מבוגר, של מוראביה עצמו.

אם מתעלמים מהמגרעות, אפשר בהחלט ליהנות מהשפה העשירה והמיוחדת בספר. החלקים בהם מגלה לוקה את העולם הארוטי הם יפים מאד, ובהם מגיעה לשיא יכולת הכתיבה של הסופר.

"בעצם היה רעב לאישה הזאת, ורעבונו הפך אותה לנחשקת; אבל באותה צורה היה רעב לאור הרך שהפיצה המנורה שעל הארונית, לרהיטים העומדים באפלולית, ללילה, לשקט שכנראה שרר מחוץ לבית, ואפילו לצליל הכרסום שמשמיעה התולעת הנוברת בעץ של השולחן."

אין מה לעשות, כשמישהו רעב לצליל כרסום של תולעת הוא ישר קונה אותי. ככה זה, כל אחד ונקודות התורפה שלו.

פורסם: 1947; ציון שלי: 3.25; ציון גודרידס: 3.39; דרגת קושי: 4.5;

היי שלום, יפתי - ריימונד צ'נדלר

""יש לך חוש הומור מוזר במקצת", הוא אמר.

"לא מוזר", אמרתי. "פשוט חסר מעצורים"."

ריימונד צ'נדלר הוא כנראה האבא, האמא ורוח הקודש של כל סרטי הבלש שראיתי במאה שנה האחרונות לפחות. יש לו סגנון שיכול לגרום לכל גבר מרופט לתחושה זמנית של קשיחות פריכה (אני מניח שגם ויסקי יכול לעזור).

"לתפריט בשמונים וחמישה סנט היה טעם של שק דואר זרוק והוא הוגש על ידי מלצר שנראה כאילו הוא מוכן לתקוע בי אגרוף תמורת רבע דולר, לחתוך לי את הגרון בעד ששים סנט, ולקבור אותי בים בתוך חבית בטון בעד דולר וחצי, בלי מס ערך מוסף".

זה כנראה עולם הדימויים של מי שחי ונושם את עולם הפשע.

אין לי איזה תובנות מעניינות מהספר הזה, חוץ מהבנה קצת יותר מעמיקה בהשפעה של ויסקי על המוח האנושי, ושלהיות בלש פרטי לא ממש משתלם כלכלית. פיליפ מארלו הוא ללא ספק אחד מהגיבורים הספרותיים היותר חד ממדיים שנתקלתי בהם. אפשר לסכם אותו בגבר קשוח שלא נרתע מסכנה. וכמובן שהנשים נופלות שדודות לרגליו.

אבל כל זה לא ממש משנה, כי מדובר בספר שכיף להעביר אתו כמה שעות מותחות, לצלול לתוך הביבים של העולם התחתון, לבלות עם ערב רב של טיפוסים מפוקפקים עם המורה דרך הכי cool שאפשר לדמיין.

""זה נראה לך חשוב?" שאל ביובש.

"אולי אתה יודע מספיק בשביל לדעת מה חשוב. ומה לא חשוב. אני לא"."

ועוד אחד לסיום, שדי מסכם את רוח הספר:

"הייתי זקוק למשקה, הייתי זקוק להרבה ביטוח חיים, הייתי זקוק לחופשה, הייתי זקוק לבית מחוץ לעיר. מה שהיה לי זה מעיל, כובע ואקדח. לבשתי אותם ויצאתי מהחדר."

פורסם: 1940; ציון שלי: 3.5; ציון גודרידס: 4.11; דרגת קושי: 2.5;