האמא של הכלב - פאוולוס מאטסיס

צחוק צחוק, אבל כשזה כואב, זה דוקר כמו סכין.

מה שהכי אהבתי בספר, זה את כישרונו של מאטסיס להציג בפנינו את הגיבורים האמיתיים של המלחמה. אלו לא הלוחמים שלא שבו משדה הקרב, וגם לא הפרטיזנים שמתחבאים בהרים ומתכננים פשיטות נועזות על כוחות הכיבוש. הגיבורים האמיתיים אלו הן האמהות, שצריכות להתמודד יום אחר יום עם הצורך הבלתי אפשרי להשיג אוכל לילדיהן שכמעט וגוועים ברעב. אמהות שיעשו הכול, ואפילו קצת יותר מכך, כדי לשמור על ילדיהן בחיים.

מאטסיס משתמש בספר בתרגיל ספרותי ידוע, כאשר הוא בוחר בדמות מספר שהיא לא חכמה במיוחד ולא שפויה במיוחד, וכך הוא יכול לתאר את זוועות הכיבוש עם לא מעט הומור שחור, וכמובן להכניס בין השורות את הדעות הפוליטיות שלו.

המספרת רוביני, ילדה בזמן הכיבוש ואישה מבוגרת בהווה, משלבת מציאות עם כושר המצאה מפותח, כשהיא מגוללת בפנינו את תולדות העיירה שלה בזמן הכיבוש. דרכה אנחנו לומדים להכיר כמה טיפוסים נפלאים כמו גברת קנלו, גברת אנדריאה ואחרות, שמצליחות לשמור על כבודן ואנושיותן בתנאים בלתי אפשריים.

הספר כתוב עם הרבה הומור, אבל הסיפור עצמו הוא קשה וכואב. דרך התמימות הילדותית של רוביני אנחנו חווים את המציאות הקשה, על רגעיה הכואבים, שחלקם כואבים באופן מיוחד. יש קטע אחד בספר, שאני לא ארחיב עליו כדי לא להרוס, תיאור של אכזריות איומה שפשוט קורע את הלב.

ספר יפה ומרגש, על יופי ואהבה בזמנים קשים ועל צלקות שאף פעם לא מגלידות.

פורסם: 1990; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 4.32; דרגת קושי: 3.25;