"בעיניו נחלקו יושבי העולם הזה לשתי קבוצות: מי שאהבו ומי שלא אהבו. מסתבר שהיה זה מעמד אצולה נורא, כי את מי שלא ניחנו בכישרון לאהוב (ליתר דיוק, לסבול בעת האהבה) לא היה אפשר להגדיר כחיים, וודאי לא לטעון, שישובו לתחייה לאחר מותם."
אהבתי את הרעיון שסופר אמריקאי בוחר לכתוב בראשית המאה העשרים על אסון שארע בפרו מאתיים שנה קודם לכן. לא רק שויילדר כותב על פרו, הסגנון שלו כל כך הזכיר לי סופרים דרום אמריקאים, עד שלעתים הרגשתי שאני קורא את האח הגדול של מארקס. האסון הוא מסוג הארועים הטרגיים בהם נתקלים לעתים בעיתון, ומשתתפים לרגע בצערם של הקורבנות האנונימיים. ויילדר בוחר להתמקד באותם קורבנות, ודרך סיפורם אנו נחשפים לגלריה של דמויות צבעוניות ומרתקות, ולחיים בלימה באותה תקופה.
מה שמניע את גיבורי הספר זו איזושהי אהבה נואשת, תשוקה (לא במובן המקובל) שלא ניתנת למימוש. בין אם זו אהבה לאישה, אהבה של אם לבתה, או אהבה של אח לאחיו, זוהי אהבה שממלאת את כול ישותך, כך שלא נשארת כמעט יכולת להקדיש תשומת לב לעניינים אחרים. למרות שהם מודעים לכך שמושא תשוקתם אינו שותף לאהבתם העזה, אהבתם אינה נגרעת במאומה.
מעבר לרמה הכתיבה הגבוהה של ויילדר, הספר מהנה מאד לקריאה, והוא בהחלט שייך לקטגוריית הספרים שלא ניתן להניח מהיד, ובסיומם יש תחושה קלה של עצב, כמו לאחר פרידה מאדם אהוב. אהבתי מאד.
פורסם: 1927; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.80; דרגת קושי: 4;