יום אחר יום הייתי חוזר מהעבודה הביתה, רוכב על אופניים בשבילי הקיבוץ, יום אחר יום הייתי מתפעל מחדש מיופיו המרהיב של הקיבוץ, נופי הגלעד והגולן, הגינות המטופחות, הניקיון המופתי, והיה לי ברור שלעולם לא אזכה לגור במקום כל כך יפה. ובכול זאת, מאז היותי נער, תמיד חלמתי על היום בו אעזוב. כל כך מעייף לחיות בגן עדן עלי אדמות, תנו לי קצת גיהינום קטן מפעם לפעם, איזו שנאה מתפרצת, טעימה קטנה של רוע על קצה המזלג. רק לברוח מהאינטימיות החונקת, מהזמזום הרכילותי שלא נפסק אף פעם, להתחבא קצת ברחוב הומה אנשים זרים, ללא פרצוף מוכר.
כול האנשים הבודדים, מוקפים בבועה של מלנכוליה שקטה, חיים את חייהם ללא עליות ומורדות, נרתעים מכול סוג של קירבה, מכול צורה של הפגנת רגשות. אלו הם הגיבורים של אוסף הסיפורים הקצרים הנפלא הזה של עמוס עוז. במידה מסוימת מדובר ברומן, כיוון שאותן דמויות חוזרות ומופיעות בכמה סיפורים, אך בכול פעם מופנה הזרקור אל דמות אחרת. הקיבוץ משמש מעין במה עליה אנו צופים בניסיונותיהם של הגיבורים לפרוץ לרגע את הבועה, להיות לרגע אנשים שחיים באמת, עם מחשבות שמתרגמות גם למעשים, ניסיונות שמסתיימים לרוב בהתכנסות חזרה, אל חיים מוחמצים ומלאי פחד ממה יגידו.
הספר מתאר תקופה שבה הקיבוץ עובר מעין מהפכה שקטה, כאשר דור המייסדים בעל האידאולוגיה המרקסיסטית הנוקשה, כמעט דתית, מפנה אט אט את הנהגת הקיבוץ לדור הבנים, דור שנקרע בין הרצון להמשיך את דרכם של ההורים לבין השאיפות הזעיר בורגניות שלו עצמו. המאבק הקשה הזה מתואר על ידי עוז בצורה טובה על ידי אחד מגיבורי הסיפורים, יואב, שהוא הבן הראשון של הקיבוץ וגם המזכיר הנוכחי (מנהל + עובדת סוציאלית). "חברי הקיבוץ הוקירו את יושרו, את עקשנותו השקטה ואת טוב לבו. הוא, מצדו, התבייש מאד בטוב לבו והשתדל להופיע תמיד כקפדן נוקשה ואדוק בעקרונות הקיבוץ." מצד שני, בחלק מהסיפורים הקיבוץ הוא דמות משנית מאד, והאירועים יכלו להתרחש בכול קהילה קטנה ומבודדת יחסית.
אל הספר הגעתי לאחר שהאזנתי לאחד הסיפורים ברדיו. הסיפור נקרא "שתי נשים", ולאחר ששמעתי אותו החלטתי שאני מוכרח לקנות את הספר. זהו גם הסיפור האהוב עלי בקובץ, והמכתב של אריאלה לאסנת הוא אחד מקטעי הפרוזה היפים ביותר בהם נתקלתי בשנים האחרונות, שמבחינתי מעמיד את עוז בשורה הראשונה של הסופרים היום בעולם.
למרות שהספר אינו חף מפגמים, ולא כול הסיפורים באותה רמה, עדיין לכול סיפור יש את היופי שלו, ואת ההתמצאות המופלאה של עוז בנבכי הנפש של אוסף הדמויות המורכבות שמהוות יחד את המין האנושי.
כול האנשים הבודדים, מוקפים בבועה של מלנכוליה שקטה, חיים את חייהם ללא עליות ומורדות, נרתעים מכול סוג של קירבה, מכול צורה של הפגנת רגשות. אלו הם הגיבורים של אוסף הסיפורים הקצרים הנפלא הזה של עמוס עוז. במידה מסוימת מדובר ברומן, כיוון שאותן דמויות חוזרות ומופיעות בכמה סיפורים, אך בכול פעם מופנה הזרקור אל דמות אחרת. הקיבוץ משמש מעין במה עליה אנו צופים בניסיונותיהם של הגיבורים לפרוץ לרגע את הבועה, להיות לרגע אנשים שחיים באמת, עם מחשבות שמתרגמות גם למעשים, ניסיונות שמסתיימים לרוב בהתכנסות חזרה, אל חיים מוחמצים ומלאי פחד ממה יגידו.
הספר מתאר תקופה שבה הקיבוץ עובר מעין מהפכה שקטה, כאשר דור המייסדים בעל האידאולוגיה המרקסיסטית הנוקשה, כמעט דתית, מפנה אט אט את הנהגת הקיבוץ לדור הבנים, דור שנקרע בין הרצון להמשיך את דרכם של ההורים לבין השאיפות הזעיר בורגניות שלו עצמו. המאבק הקשה הזה מתואר על ידי עוז בצורה טובה על ידי אחד מגיבורי הסיפורים, יואב, שהוא הבן הראשון של הקיבוץ וגם המזכיר הנוכחי (מנהל + עובדת סוציאלית). "חברי הקיבוץ הוקירו את יושרו, את עקשנותו השקטה ואת טוב לבו. הוא, מצדו, התבייש מאד בטוב לבו והשתדל להופיע תמיד כקפדן נוקשה ואדוק בעקרונות הקיבוץ." מצד שני, בחלק מהסיפורים הקיבוץ הוא דמות משנית מאד, והאירועים יכלו להתרחש בכול קהילה קטנה ומבודדת יחסית.
אל הספר הגעתי לאחר שהאזנתי לאחד הסיפורים ברדיו. הסיפור נקרא "שתי נשים", ולאחר ששמעתי אותו החלטתי שאני מוכרח לקנות את הספר. זהו גם הסיפור האהוב עלי בקובץ, והמכתב של אריאלה לאסנת הוא אחד מקטעי הפרוזה היפים ביותר בהם נתקלתי בשנים האחרונות, שמבחינתי מעמיד את עוז בשורה הראשונה של הסופרים היום בעולם.
למרות שהספר אינו חף מפגמים, ולא כול הסיפורים באותה רמה, עדיין לכול סיפור יש את היופי שלו, ואת ההתמצאות המופלאה של עוז בנבכי הנפש של אוסף הדמויות המורכבות שמהוות יחד את המין האנושי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה