טוב, זה ממש לא היה מה שציפיתי, ובהחלט הופתעתי לטובה.
זהו הספר הראשון שאני קורא של קניוק, וציפיתי לכתיבה ציונית יבשושית משהו, סגנון עוז, קנז וכן הלאה. אבל קניוק כותב בסגנון שונה לחלוטין מרוב הסופרים הישראליים, וברגעים מסוימים נדמה היה לי שאני קורא ספר שתורגם מגרמנית.
הכתיבה של קניוק היא צבעונית וראוותנית, הוא נהנה להקצין את המציאות ולעבור ללא הרף בין עבר, הווה ועתיד.
בתחילת הספר לא ממש התחברתי. לא הבנתי מדוע הכתיבה היא כה תזזיתית. אך עד מהרה נסחפתי לתוך דמותו הבלתי שגרתית של גיבור הספר אדם, והבנתי שקניוק התאים את סגנון הכתיבה שלו לאישיותו הסוערת והבלתי צפויה של הגיבור שלו.
במהלך הקריאה, לאט לאט, נופלת עליך ההבנה שזהו ספר על השואה. קניוק משתמש במוסד לחולי נפש, שבו מתרחשת מרבית העלילה, כדי להעביר ולו במעט את המציאות הבלתי נתפסת של השואה, אשר בה הטירוף שלט, וחולי נפש הם אלה שניהלו את העולם.
סיפורם הטרגי של אדם והחוסים האחרים נחשף בפנינו במהלך הספר, ומאפשר לקניוק להציג בפנינו זווית אחרת על זוועות השואה. הזוועות של אלה שנשארו בחיים, אבל כמעט מכל בחינה הם אנשים מתים.
באופן מפתיע, למרות הנושאים הקשים שבהם הספר מתעסק, זהו לא ספר קשה לקריאה או כבד. אישיותו הקומית והנכלולית של אדם, מספקת אינספור רגעים משעשעים במהלך הקריאה. מעבר לכך, זהו ספר אופטימי מאד, שמתעקש להציג את האור שבקצה המנהרות החשוכות ביותר.
אהבתי מאד. וחוץ מזה, לא לעתים קרובות נתקלים בסופר ישראלי שמשתפך בהנאה כזו על מוזיקת ג'ז.
פורסם: 1969; ציון שלי: 3.75; דרגת קושי: 4;
תוספת מאוחרת, 2022, מצאתי משהו מעניין בגנזים, מתוך מכתב של עמוס עוז לקניוק, מיד אחרי צאת הספר ״… הפרזות צורמות במקצת בכיוון הסאטירה על'המוסדות' מכל המינים, הפארודיה על מוסכמות למיניהן, גרזן-הקצבים שאתה מניף על כל מיני פרות קדושות. שלא תהיה אי-הבנה: גם אני אוהב שחיטת פרות קדושות, אוהב מאוד, אבל – בסכין גילוח דקיק, לא בגרזן". “
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה