מלחמת האזרחים בספרד דרך ארבע תבוסות קשות וכואבות. קראתי את הספר מיד אחרי זכייתה ההיסטורית של ספרד בגביע העולם בכדורגל, ולאחריו ספרד נדמית לי יותר מתמיד כעוף החול הקם מן האפר.
בהקדמה לספר, אותה ציטט מנדס מקרלוס פירה, כתוב "להתאבל פירושו להתקרב אל קיומו של חלל". וזוהי אכן הדרך שבה בחר מנדס להתאבל על קרבנותיה הרבים של המלחמה.
הספר מתחיל קצת לפני שהמלחמה מסתיימת, בכניעתו של צבא הרפובליקה, ומביא את סיפור גורלם הטרגי של המנוצחים, שלא תמיד משתייכים לצד המנוצח.
התבוסה הראשונה היא התמוהה מכולן. קצין בצבא של פרנקו בוחר להיכנע לצבא המובס יום לפני הניצחון בקרב על מדריד. המהלך שהוא מבצע נובע משיקולים כל כך מורכבים ומסובכים, הרבה יותר מורכב ממה ששני הצדדים הלוחמים מוכנים להבין, והוא נתפס כעריק מצד אחד ובוגד מצד שני.
התבוסה השנייה פשוט קורעת את הלב. אב צעיר שנותר לבדו עם תינוק בן יומו, מסתתר בהרים ללא מזון או קורת גג ומנסה בכל כוחו לשמור אותו בחיים. הסיפור הוא בעצם היומן שמשאיר האב ובו הוא מתאר את ניסיונות ההישרדות הנואשים שלו בצורה עובדתית, ללא רחמים עצמיים וללא אשליות.
התבוסה השלישית היא של אסיר, שברור לו כי מיד אחרי המשפט הצבאי הוא יוצא להורג. צירוף מקרים נדיר גורם לכך שהוא מוחזר לתא המאסר, ונאלץ להתמודד עם דילמות מוסריות קשות ובלתי אפשריות.
ולבסוף, התבוסה הרביעית והכואבת מכולן. חמדנותו ורשעותו של מורה צעיר, הופכת את חייה של משפחה שבה האב נאלץ לחיות במסתור, לבלתי אפשריים.
מנדס מצליח להתאבל ולהעביר את המסר האנטי מלחמתי שלו, בכתיבה מאופקת שהופכת את המציאות הקשה של גיבורי הספר למוחשית וכואבת. למרות התכנים הקשים, מנדס מצליח למצוא את היופי ברוח האדם, את האהבה וההקרבה דווקא בתנאים הקשים ביותר.
אהבתי מאד. מעטים הסופרים הזרים שקראתי, שיצירתם כל כך רלוונטית לקורא הישראלי.
פורסם: 2004; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.97; דרגת קושי: 4;