גבעות כמו פילים לבנים - ארנסט המינגווי

אחד הסיפורים הכי יפים והכי עצובים שקראתי. מופיע באוסף "10 סיפורים" של המינגווי. למי שמעוניין ניתן לקרוא את הסיפור באנגלית כאן:

Hills Like White Elephants

את הקטע הבא קראתי מספר פעמים, רק כדי לנסות ולהכיל את עוצמת העצב:

‘And if I do it you’ll be happy and things will be like they were and you’ll love me?’

 ‘I love you now. You know I love you.’

‘I know. But if I do it, then it will be nice again if I say things are like white elephants, and you’ll like it?’

‘I’ll love it. I love it now but I just can’t think about it. You know how I get when I worry.’

‘If I do it you won’t ever worry?’

‘I won’t worry about that because it’s perfectly simple.’

‘Then I’ll do it. Because I don’t care about me.

בכל הרומנים של המינגווי, הנשים משחקות תפקיד משני, אם בכלל, והגברים מקבלים את מלוא תשומת הלב. לכן כל כך הופתעתי לקרוא את הגבעות, עם גיבורה ראשית, ועם כתיבה שיש בה רגישות, כמעט בלתי נתפסת עבור גבר, למצוקה שאליה יכולות להיקלע נשים בלבד. לראשונה גם הבנתי עד כמה הושפע סלינג'ר מהכתיבה של המינגווי, בעיקר באוסף "תשעה סיפורים".

פורסם: 1927; ציון שלי: 4.5;

אדון החצר - טריסטן אגולף

"..., כל שנדרש היה מבט אחד בכיוון כלשהו כדי להזכיר לו כי בבייקר, בני איכרים שמחישים את אמם המשותקת לחדר מיון מותקפים בידי טרולים, לא מקבלים את הטיפול הרפואי הדרוש, מוכים כמעט עד מוות ואחר כך נכלאים בתאי מעצר מזוהמים, ...".

בקיצור, אמריקה. האמת שלמלה "אמריקה" יש אסוציאציות קצת שונות אצלי. נראה כי טריסטן אגולף רוצה לקחת את האסוציאציות האלו ולזרוק אותן מכל המדרגות. לקלף את הציפוי הסכריני שמוכרים לנו כל מיני סרטים הוליוודיים, ולחשוף בפנינו את אמריקה האמיתית, כפי שהוא מכיר אותה, להציף למעלה את כל הגועל נפש שמסתתר מתחת לחזות המהוגנת של עיירה אמריקאית שלווה.

כמעט בכל הופעת רוק יש איזה קטע שבו אחד הגיטריסטים מנסה להוציא אותך סופית מאיזון בעזרת דיסטורשנים קטלניים והופכי מעיים. אגולף בוחר לפתוח ככה את הספר שלו. אחרי שניים שלושה עמודים ראשונים כמעט והעפתי את הספר הזה הכי רחוק ממני שאפשר. למזלי בחרתי לנשוך שפתיים ולהמשיך, לתת לפתיחה הקטלנית להתפתח לרומן יפהפה, שהגיבור שלו הוא אחד הפסיכופתים היותר מרשימים שנתקלתי בהם.

כמה שנאה ותיעוב יש בספר הזה. זעם אדיר כלפי המערכת, בתי ספר שמרנים, מערכות חוק מושחתות עד היסוד, עסקני דת חמדנים, היסטוריה מקומית רוויה במעשי טבח, גזענות ואלימות. ומול כל אלה מתייצב נער אחד, גאון אמיתי, מלא ברעיונות מקוריים, מיזנתרופ שלא מוכן להתיישר לפי דרישות החברה, גם כאשר הוא סופג חבטה אחר חבטה.

את החלק הראשון, שמתאר את נעוריו של ג'ון, יותר אהבתי. ההמשך קצת פחות מרשים, טרחני לפעמים, אבל מצד שני הוא הרבה יותר מרתק ומותח. מחמישים העמודים האחרונים כבר לא יכולתי להתנתק פיזית, אתה פשוט שם, תקוע בתוך המציאות המסויטת שאגולף מיטיב כל כך לתאר.

ספר מרשים, שאוחז בך ולא מרפה, שמשאיר אותך עם הרבה מחשבות על החברה האנושית, על היחס לאחר ולשונה, ועל אנשים שהולכים עם האמת שלהם, גם כשהיא מנוגדת לכל הגיון.

פורסם: 1998; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 4.30; דרגת קושי: 3.75;  

הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו - דונלד הרינגטון

ספר שכיף לקרוא. שלוש מאות ומשהו עמודים מלאים ביופי, בהומור והרבה אמפתיה למין האנושי.

זה לא תמיד מובן מאליו שספר טוב הוא גם ספר מהנה. להפך, ספרות טובה לרוב מצריכה מידה מסוימת של סבל. בין אם זה להתייסר בגעגועים לסימן הנקודה במשפט של סאראמאגו, או להיקלע להתקף עיטושים מהאבק במרתפי הביורוקרטיה של קפקא, הסופרים הגדולים בהחלט נוטים לסמוך על הנטיות המזוכיסטיות של הקוראים שלהם.

העיירה הדמיונית "סטיי מור", שוכנת לה באזור הררי במדינת ארקנסו. התושבים שלה הם אנשים פשוטים, שעובדים קשה, ולא ממש פתוחים לשינויים ורעיונות חדשים. החיים בעיירה מתוארים לאורך כמאה ומשהו שנים, דרך סיפורה של שושלת אינגלדיו המהוללת. מייסד השושלת, ג'ייקוב אינגלדיו הוא גם מייסד העיירה (יחד עם אחיו נוח), המתיישב הראשון וראש העיר הראשון. לגבי נוח, הדבר העיקרי שאפשר לומר עליו זה שהוא היה חזק בקללות.

הרינגטון פותח כל פרק בתיאור של מבנה ארכיטקטוני, שמאפיין את התקופה ב"סטיי מור", ומשליך משם על מי שבנה אותו ואופי העיירה באותה תקופה. אבל כל התיאורים האלה מפספסים את רוח הספר. כי מדובר בספר שיש בו איזה קסם, קסם שתופס אותך ככל שהספר מתקדם.

לכל מקום קטן יש את הדמויות המיתולוגיות שלו. ההוא שאף פעם לא ישן, שתי סיבות לקרוא למישהו "דומי", האחיות שלא נפרדות, נוח והמבול, זוג שמתקשר באמצעות טלפתיה בלבד, ועוד ועוד. כמו כן תוכלו לגלות מה ההבדל בין הדוריסטים והג'לניסטים, מתי התחיל המנהג של יום שלישי השני בכל חודש ולמה אי אפשר לשחזר את הפיקניק הגדול.

מה שמצא חן בעיניי זה שאין כאן איזו רומנטיזציה של החיים הפשוטים והקשים. אמנם פה ושם מתגנבת לספר איזו נימה של געגועים, אבל הרינגטון לא חוסך מאתנו את כל הקשיים והייסורים הרבים של גיבוריו. כמו כן אין שום התנשאות כלפי הבורות והנאיביות הילדותית של תושבי חבל האורזק, אלא ליהפך, הם מתוארים עם הרבה כבוד, הבנה ואהבה.

בקיצור, אם בא לכם לקרוא ספר שיגרום לכם לחייך בהנאה, לצחוק במקומות הלא נכונים, והעיקר לפגוש הרבה דמויות מרתקות ובלתי נשכחות, אל תפספסו את הספר הנפלא הזה.

פורסם: 1975; ציון שלי: 3.75; ציון גודרידס: 3.88; דרגת קושי: 3;