אדון החצר - טריסטן אגולף

"..., כל שנדרש היה מבט אחד בכיוון כלשהו כדי להזכיר לו כי בבייקר, בני איכרים שמחישים את אמם המשותקת לחדר מיון מותקפים בידי טרולים, לא מקבלים את הטיפול הרפואי הדרוש, מוכים כמעט עד מוות ואחר כך נכלאים בתאי מעצר מזוהמים, ...".

בקיצור, אמריקה. האמת שלמלה "אמריקה" יש אסוציאציות קצת שונות אצלי. נראה כי טריסטן אגולף רוצה לקחת את האסוציאציות האלו ולזרוק אותן מכל המדרגות. לקלף את הציפוי הסכריני שמוכרים לנו כל מיני סרטים הוליוודיים, ולחשוף בפנינו את אמריקה האמיתית, כפי שהוא מכיר אותה, להציף למעלה את כל הגועל נפש שמסתתר מתחת לחזות המהוגנת של עיירה אמריקאית שלווה.

כמעט בכל הופעת רוק יש איזה קטע שבו אחד הגיטריסטים מנסה להוציא אותך סופית מאיזון בעזרת דיסטורשנים קטלניים והופכי מעיים. אגולף בוחר לפתוח ככה את הספר שלו. אחרי שניים שלושה עמודים ראשונים כמעט והעפתי את הספר הזה הכי רחוק ממני שאפשר. למזלי בחרתי לנשוך שפתיים ולהמשיך, לתת לפתיחה הקטלנית להתפתח לרומן יפהפה, שהגיבור שלו הוא אחד הפסיכופתים היותר מרשימים שנתקלתי בהם.

כמה שנאה ותיעוב יש בספר הזה. זעם אדיר כלפי המערכת, בתי ספר שמרנים, מערכות חוק מושחתות עד היסוד, עסקני דת חמדנים, היסטוריה מקומית רוויה במעשי טבח, גזענות ואלימות. ומול כל אלה מתייצב נער אחד, גאון אמיתי, מלא ברעיונות מקוריים, מיזנתרופ שלא מוכן להתיישר לפי דרישות החברה, גם כאשר הוא סופג חבטה אחר חבטה.

את החלק הראשון, שמתאר את נעוריו של ג'ון, יותר אהבתי. ההמשך קצת פחות מרשים, טרחני לפעמים, אבל מצד שני הוא הרבה יותר מרתק ומותח. מחמישים העמודים האחרונים כבר לא יכולתי להתנתק פיזית, אתה פשוט שם, תקוע בתוך המציאות המסויטת שאגולף מיטיב כל כך לתאר.

ספר מרשים, שאוחז בך ולא מרפה, שמשאיר אותך עם הרבה מחשבות על החברה האנושית, על היחס לאחר ולשונה, ועל אנשים שהולכים עם האמת שלהם, גם כשהיא מנוגדת לכל הגיון.

פורסם: 1998; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 4.30; דרגת קושי: 3.75;