או "ייסורי אמיליו ברנטאני הלא כל כך צעיר". מילא שאמיליו מתייסר, הוא בסך הכל דמות ספרותית, אבל למה לייסר ככה את הקורא? אין איזו אמנה או משהו בנושא? אז כמובן נשאלת השאלה למה לקרוא ספר שמעביר את הקורא כזה מסע ייסורים? ובכן, למרות שבחלקים מסויימים בהחלט שקלתי לנטוש, המשכתי לקרוא כי איטאלו סבבו הוא סופר מעולה, והספר הזה הוא יצירה יפה ומרתקת, שמעוררת לא מעט מחשבות.
אמיליו מתוסבך מכל הכיוונים. לפחות חצי מהספר עוסק במחשבות שמייסרות אותו, באופן החשיבה האינפנטילי שלו המלא בפאתוס מגוחך, בקטנוניות ובאנוכיות. אמיליו מחליט שהגיע הזמן שגם הוא יתחיל לבלות קצת. יחזיק איזה מישהי קלילה כזו שתשעשע אותו ותשמש אותו לפורקן רומנטי ללא שום מחוייבות מצידו. הבעיה היא שמהר מאד הוא מתאהב בה ומאבד לחלוטין שליטה על חייו.
אנג'יולינה היא בחורה יפהפיה, טפשה למדי, שמשקרת כמעט תמיד. מוצאת חן בעיניה תשומת הלב שהיא מקבלת מאמיליו, מוצאת חן בעיניה ההערצה שלו, כמו גם הערצתם של בחורים רבים נוספים, אותם היא צוברת בתמונות שהיא תולה על קיר חדרה. אמיליו יודע שחצי עיר כבר עברה עליה, הוא יודע שהיא משקרת ואף תופס אותה בשקרים, הוא יודע שמערכת היחסים הזאת מייסרת אותו, שהוא אוהב מישהי שלא יודעת להחזיר אהבה, ובכל זאת הוא לא מסוגל להתנתק ממנה. הוא גם יודע שבלי אנג'יולינה מלאת החיים, הוא משול לאדם מת.
אז למה קוראים לספר הזה "זקנה" אם הגיבור שלו הוא בשנות השלושים לחייו? את זה גיליתי רק באחרית הדבר המצויינת של המתרגם אריאל רטהאוז. הסיבה היא אופיו הזקן של אמיליו, הבטלנות שלו וחוסר השאפתנות שלו. עוד דבר מעניין שגיליתי זה שהסופר הוא יהודי, ששמו האמיתי הוא אטורה שמיץ, וגם הגיבור של הרומן הוא יהודי! ולא רק זה, הרומן מבוסס על פרטים אוטוביגרפים של הסופר עצמו. וכאן מגיעים לנקודה רגישה, שבה הסופר תולה את אופיו הזקן של אמיליו, את חוסר יכולתו לחיות את החיים במלואם, לעצם היותו יהודי, הזר הניצחי, הלא שייך, טענה שמוכרת לרובנו מהספרים של פיליפ רות או הסרטים של וודי אלן.
כדאי לקרוא, למי שמוכן להשקיע, למי שיש נפש רומנטית, למי שרוצה להיזכר בעידן של תמימות שחלף מזמן.
פורסם: 1898; דירוג שלי: 4; דירוג גודרידס: 3.52; דרגת קושי: 4;