יותר מדי אושר - אליס מונרו

זהו הספר השלישי של מונרו שאני קורא השנה והרביעי בסך הכל. כל הספרים היו מעולים, אבל "יותר מדי אושר" מתעלה על כולם. עשרה סיפורים קצרים, יפים, מרגשים, מרתקים, מפתיעים, כתובים בצורה מושלמת. אליס מונרו מעניקה לקרוא חוויית קריאה מופלאה, שאני בתור קורא לא מעז לצפות לה משום ספר. הערצה, מילה שאני די סולד ממנה באופן כללי, אבל זו בהחלט הדרך הטובה ביותר לתאר את היחס שלי לכתיבה של מונרו.

לא קל להתחבר למונרו. אל הספר הראשון שלה שקראתי, "בריחה", לא ממש הצלחתי להתחבר. רק שבועות או אולי חודשים אחרי שסיימתי לקרוא אותו, התחלתי להבין עד כמה מונרו היא סופרת גדולה. זו פשוט לא הספרות שהייתי רגיל אליה, לא הדפוסים הקבועים, שמאפשרים לנו לשייט בנוחות בעלילה, להיאחז בעוגנים מוכרים ולזהות תפניות קילומטרים מראש. אצל מונרו העלילה מתפצלת בין דמויות משנה רבות, שלעתים מפתיעות והופכות לדמות ראשית, מתפצלת בין תקופות שונות בחיים, שמאפשרות נקודת מבט סלחנית יותר על מה שנראה כל כך טרגי בהווה.

למרות שמדובר בסיפורים קצרים, העומק של הדמויות והעושר של העלילה יוצרים תחושה שמדובר ברומן, אם כי ברומן מאד קצר. בעוד שסיפורים קצרים מתמקדים לרוב באיזו סצנה בודדת בחיי הדמויות, הרי שאצל מונרו מדובר בתקופות חיים שלמות, אותם היא מקפלת בצורה הייחודית שלה לתוך עמודים ספורים.

אם יש משפט שמסכם בצורה טובה את הספר, הרי זה המשפט האחרון בסיפור "ונלוק אדג'": "בעוד אנשים חולפים על פני בדרכם לשיעורים, בדרכם לעשן ואולי לשחק ברידג' במועדון הסטודנטים. בדרכם לקראת מעשים שהם עדיין לא ידעו שהם מסוגלים לעשות."

פורסם: 2009; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.83; דרגת קושי: 4;