השמים נופלים - לורנצה מאצטי

הדוד ילך לגיהינום, כי הוא לא מאמין בישו. ככה אמר הכומר. פני ובייבי אוהבות את הדוד, ומבקשות עצה מהכומר איך להציל אותו מהגיהינום. הכומר מסביר שהן צריכות לייסר את עצמן, כפי שישו ייסר את עצמו עבור כל בני האדם, וכך אולי יינצל הדוד. ואיך פני יכולה להחליט את מי היא יותר אוהבת, את ישו, את הדוצ'ה או את הדוד? ההתלבטויות הן קשות, וכך היא מוצאת את עצמה חולמת בלילה על הבתולה הקירחת.
שתי אחיות יתומות עוברות לגור יחד עם הדודה, אחות אביהם ועם הדוד היהודי, בן דודו של אלברט איינשטיין, בוילה בחבל טוסקנה. הדודים מאמצים אותן בחום ומתייחסים אליהן כמו היו בנותיהן. זהו הרקע לספרה של מאצטי, המבוסס במידה רבה על האוטוביוגרפיה שלה. מה שמתחיל כספר ילדות טיפוסי בסגנון האסופית, מקבל עד מהרה תפנית לא רצויה, כי הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, והעננים מעל ראשה של המשפחה הולכים ומשחירים, כפי שנרמז משם הספר.
הספר כתוב מנקודת מבטה של ילדה בת עשר, עם מזג סוער, אופי מרדני, חוש מפותח לצרות, ולב גדול ואוהב. מאצטי מתארת בצורה תוססת ומלאת חיים את חייה באותה תקופה, את שטיפת המוח הנוצרית פשיסטית בבית הספר, את פולחן האישיות סביב מוסוליני,  את משחקי הילדות עם ילדי האיכרים ואת הכבוד וההערכה שרוחשים האיכרים הנבערים לדוד המלומד והנדיב, שתמיד מוכן להגיש עזרה. עם הרבה אהבה וגעגועים, היא מאפשרת לנו הצצה אל החיים בבית הדוד, שמאמין בחינוך קשוח, אך עם זאת משחק עם הילדות פרה עיוורת ומחבק ומנחם אותן כשהן מתעוררות מחלום רע בלילה. וכך הספר הנע על הציר בין ספר ילדים לספר אימה, כשעולם הילדות נסדק אט אט ומתמלא פחדים, כשההבנה מחלחלת על הסכנות הצפויות ליהודים תחת השלטון הגרמני וכשהסכנה לחייו של הדוד הולכת ונהיית מוחשית.
ספר יפה ומרגש, מלא בשמחת חיים מתפרצת שעומדת בניגוד עז כל כך לתקופה הקשה. אם הייתי צריך להמליץ למישהו לקרוא רק ספר אחד השנה, הייתי בוחר בספרה של מאצטי, לאו דווקא כי מדובר ביצירת מופת גדולה, אלא מפני שמאד אהבתי אותו, והוא הותיר בי זיכרון חם ואוהב, וכשקראתי אותו הזדמזמו בראשי ללא הרף מילות התפילה של אברהם חלפי:
"אל נא תרע לתמימים.
הם אינם יודעים מדוע ברק פוגע בעץ
הנושא את פריו לתומו."

חלל וכו': מבחר מרחבים - ז'ורז' פרק

"לגור בחדר, מה פירוש הדבר? לגור במקום, האם פירושו להשתלט עליו? מה פירוש להשתלט על מקום? ממתי מקום נעשה שלנו באמת?"

מיטה, חדר, דירה, בניין, רחוב, שכונה, עיר, מחוץ לעיר, ארץ, חלל. מה באמת פירושם של כל מרחבי המחיה  בהם בחרנו להקיף את עצמנו? האם יש בידינו את הכלים לנתח את המרחבים האלה בצורה אובייקטיבית, להתנתק מכל המוסכמות הרגילות ולנסות להבין את המהות האמיתית של כל אחד מהמרחבים האלה עבורנו?

בחלק של הדירה, מנסה פרק לדמיין חדר לא שימושי, לא כזה שלא ניתן או אי אפשר להשתמש בו, אלא משהו כמעט אמורפי:

"כיצד אפשר לחשוב על הלא-כלום בלי להכניס אוטומטית משהו סביב הלא-כלום הזה, דבר ההופך אותו לחור, שנזדרז להכניס בתוכו משהו, נוהג, תפקיד, ייעוד, מבט, צורך, חסר, עודף כלשהם...?"

הספר הזה הגיע לידי היישר מהמדור הספרותי של הספרייה לאדריכלות, ולא בכדי. קשה לחשוב על ספר שמיטיב יותר לתאר לכל פרטיו את המרחב האורבני העוטף  אותנו, ומעודד את הקורא לשקוע בתרגולים משעשעים שמטרתם לתרגם את החנויות, בעלי התפקידים, מספרי אוטובוסים, לוחות מודעות וכן הלאה למשהו שנוכל להבין טוב יותר מדוע הוא נוצר, או על איזה צורך הוא בא לענות, ולנסות למצוא קצת סדר והגיון בסיסי בתוך הכאוס העירוני.

"לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר."

הספר הזה הוא מעין ספר המשך (פרשנות פרטית שלי) ל"איש ישן". אם ב"איש ישן" פרק בוחר להתנתק, להתכנס פנימה, להפוך עצמו למעין זומבי, הרי שב"חלל וכו'" הוא נפתח לכל גירוי אפשרי, לכל רעיון, הוא חוגג ללא לאות את המובן עליו, מתענג עליו בשפע ציטוטים מבריקים, ובעיקר מוצא אינספור דרכים מקוריות ושנונות לקרב אלינו את המציאות הכי בסיסית, את כל מה שאנחנו כל כך נהנים לברוח ממנו.

"המחוץ לעיר הוא ארץ זרה. זה לא היה צריך להיות, אבל ככה זה; זה היה יכול לא להיות, אבל כך זה היה בעניין זה וכך זה יהיה להבא: מאוחר מדי לשנות בזה מה שזה לא יהיה."

הכי רחוק שאפשר מרומן סטנדרטי. הגיבורה היחידה בספר היא נפשו המופלאה של פרק, על פיתוליה וסתירותיה, נפש שמלאה באהבה למין האנושי, גם בגילוייו האפורים והמשמימים ביותר. ולמרות כל זאת, קראתי ללא הפסקה, נהניתי והתרגשתי מהשהות המדומיינת במחיצתו של אדם כל כך מקורי ומלא בהפתעות.

פורסם: 1974; ציון שלי: 4.75; ציון גודרידס: 4.27; דרגת קושי: 4.5;

החברים שלי - עמנואל בוב

"כשאני מתעורר, הפה שלי פתוח."
ספרות עירומה. מנת גורמה שמוגשת קרה במסעדה צרפתית, שניים וחצי ביסים ב430 שקלים, על חשבון הבית. רחוק שנות אור מספרות אמריקאית אופנתית, מטוגנת בשמן עמוק, רוויה במסרים ומחוות סמויות.
"למען מעט חיבה הייתי מתחלק בכל מה שיש לי: בכספי הקיצבה שלי, במיטתי."
ויקטור מקל, תימהוני, מובטל, בודד, עני, מתקיים בקושי מקיצבה חודשית של פצועי מלחמה, נודד ברחובות פריז ללא מטרה מוגדרת, בחיפוש נואש אחר מעט חיבה. המעטים הנעתרים לגישושי ההתחברות שלו, מתבררים עד מהרה ככאלה שאינם נרתעים מלנצל את המעט שיש לו להציע, ולשכוח ממנו לחלוטין מיד אחר כך.
"יש רגעים שאני מסוגל לספר בנקל את סבלותי ויש רגעים שהדבר בלתי אפשרי, בייחוד כאשר אני על סף דיבור."
מעולם לא קראתי סופר שהיטיב כל כך לתאר את רגשותיו הסותרים והמבולבלים של גיבור כל כך תימהוני ולא שגרתי. אדם ששבוי לעד בתוך המגבלות הנפשיות שהוא יצר לעצמו, שבכל רגע נתון מוצא את עצמו מבקש לעשות שני דברים סותרים לחלוטין, שמצהיר לעצמו הצהרות רומנטיות שאינן עומדות ולו במבחן הקטן ביותר.
זהו מסוג הספרים שגורמים לך להבין מהי בעצם ספרות, מהי נועדה להיות, נייר הלקמוס הרגיש לזהות את הרגשות האנושיים הכמוסים ביותר, להציג בפניך במלוא עוצמתם את ייסוריה של נפש אחת בודדה,  ואולי, עם טיפה של אומץ, תימצא בך את הכוחות להפגין מעט הזדהות עם אותה נפש אומללה.

האחים קרמאזוב - פ. מ. דוסטויבסקי

קצת כמו לצאת למסע ארוך ומופלא, איזה טרק אראונד אנאפורנה שכזה, מסע שחיכית לו זמן רב, ומומלץ להצטייד בהתאם, הרבה אהבה לספרות הרוסית, תבונה במידה ראויה, ולא תזיק גם קצת ענווה. זהו מסוג הספרים שמיד עם התחלת הקריאה, רציתי להתנתק באופן מוחלט מכל הסחת דעת אפשרית, לשקוע בו באופן מוחלט מראשיתו ועד סופו.
הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הרשים אותי באופן מיוחד. נזכרתי כי פעם קראתי שכאשר האזין שוברט לראשונה לתשיעית של בטהובן, הוא העיר משהו בסגנון איך אפשר לכתוב עוד מוזיקה אחרי יצירה כזו?  זה בהחלט הרגיש לי כמו התשיעית של דוסטויבסקי, הרומן שכל סופר שיבוא אחריו יתכתב אתו, שירת הברבור של סופר ענק, של נפש גדולה. התחושה בספר היא שדוסטויבקי שופך את כל האמת הפנימית שלו, חושף בפנינו את נבכי נשמתו, וכל דמות בספר, בין הבזויה ביותר לבין הנעלה ביותר, מכילה קצת מרוחו של הסופר.
הרומן הוא למעשה שילוב של יצירה פילוסופית מעמיקה, עם דיונים ארוכים על מוסר, על טוב ורע, על החירות הרוחנית הלאו דווקא רצויה שנכפית על בני האדם המתרחקים מהאמונה, יחד עם טלנובלה סוערת, מלאה רגשות ויצרים, המתרחשת בקרב בני המעמד הגבוה של עיירה רוסית טיפוסית, ובמרכזה עומדת משפחת קרמאזוב. כפי שמציין עמינדב דיקמן באחרית דבר, דוסטויבסקי מצליח לשלב את הרעיונות הגבוהים באופן טבעי כחלק ממהות הדמויות ברומן, כאשר כל דמות מייצגת למעשה את המפגש בין הרעיונות הנעלים לבין תסבוכות המציאות.
החלק השני של הרומן, פחות מוצלח מהראשון לטעמי, אם כי גם הוא כולל לא מעט קטעים יפהפים. במהלך חלק זה, הופך הרומן למעין עלילה בלשית, אך להבדיל מהמקובל בתחום, דוסטויבסקי אינו מתעניין כל כך בפרטים הקטנים, אלא יותר מתענג על התעמקות אינסופית במורכבותן של הנפשות הפועלות. הדמויות הראשיות פועלות לרוב ללא סדר והגיון, ובמקרים רבים בניגוד לאינטרסים שלהם עצמם. המניע העיקרי הוא משהו שנע בין תשוקה חסרת מעצורים לגאוותנות בלתי נסבלת.
לצערי יש משהו שמעיב על יצירת המופת הזו, וזהו יחסו המחפיר והבלתי נסלח של דוסטויבסקי ליהודים. בלתי נסלח כי מדובר בסופר שמגלה רגישות מרשימה לסבלות בני האדם, אך המסקנה המתבקשת היא שעבורו העם שלנו לא נכלל עם שאר המין האנושי. גילויי האנטישמיות המרגיזים חוזרים במהלך הספר, אך יש קטע בלתי נסבל במיוחד, שבו הנערה ליזה, שבולטת בחוסר תבונתה, שואלת את אליושה קרמאזוב, שהוא הדמות הנעלה ביותר ברומן, האם היהודים באמת שוחטים ילדים קטנים, והוא משיב "לא יודע". אתה קורא את המלים וכל שנותר לך זה רק לדמיין את ההמונים יוצאים לעוד פוגרום.
זהו מסוג הספרים שאין מה להמליץ עליו. או שאתם נמנים על אלה שעבורם זהו ספר חובה, או שרומן רוסי ישן על דת ופילוסופיה זה הדבר האחרון שיעלה בדעתכם לקרוא. אם בכל זאת מישהו שוקל לקרוא לראשונה את דוסטויבסקי, לא בטוח שזהו הרומן אתו כדאי להתחיל.

בין חברים - עמוס עוז

יום אחר יום הייתי חוזר מהעבודה הביתה, רוכב על אופניים בשבילי הקיבוץ, יום אחר יום הייתי מתפעל מחדש מיופיו המרהיב של הקיבוץ, נופי הגלעד והגולן, הגינות המטופחות, הניקיון המופתי, והיה לי ברור שלעולם לא אזכה לגור במקום כל כך יפה. ובכול זאת, מאז היותי נער, תמיד חלמתי על היום בו אעזוב. כל כך מעייף לחיות בגן עדן עלי אדמות, תנו לי קצת גיהינום קטן מפעם לפעם, איזו שנאה מתפרצת, טעימה קטנה של רוע על קצה המזלג. רק לברוח מהאינטימיות החונקת, מהזמזום הרכילותי שלא נפסק אף פעם, להתחבא קצת ברחוב הומה אנשים זרים, ללא פרצוף מוכר.
כול האנשים הבודדים, מוקפים בבועה של מלנכוליה שקטה, חיים את חייהם ללא עליות ומורדות, נרתעים מכול סוג של קירבה, מכול צורה של הפגנת רגשות. אלו הם הגיבורים של אוסף הסיפורים הקצרים הנפלא הזה של עמוס עוז. במידה מסוימת מדובר ברומן, כיוון שאותן דמויות חוזרות ומופיעות בכמה סיפורים, אך בכול פעם מופנה הזרקור אל דמות אחרת. הקיבוץ משמש מעין במה עליה אנו צופים בניסיונותיהם של הגיבורים לפרוץ לרגע את הבועה, להיות לרגע אנשים שחיים באמת, עם מחשבות שמתרגמות גם למעשים, ניסיונות שמסתיימים לרוב בהתכנסות חזרה, אל חיים מוחמצים ומלאי פחד ממה יגידו.
הספר מתאר תקופה שבה הקיבוץ עובר מעין מהפכה שקטה, כאשר דור המייסדים בעל האידאולוגיה המרקסיסטית הנוקשה, כמעט דתית, מפנה אט אט את הנהגת הקיבוץ לדור הבנים, דור שנקרע בין הרצון להמשיך את דרכם של ההורים לבין השאיפות הזעיר בורגניות שלו עצמו. המאבק הקשה הזה מתואר על ידי עוז בצורה טובה על ידי אחד מגיבורי הסיפורים, יואב, שהוא הבן הראשון של הקיבוץ וגם המזכיר הנוכחי (מנהל + עובדת סוציאלית). "חברי הקיבוץ הוקירו את יושרו, את עקשנותו השקטה ואת טוב לבו. הוא, מצדו, התבייש מאד בטוב לבו והשתדל להופיע תמיד כקפדן נוקשה ואדוק בעקרונות הקיבוץ." מצד שני, בחלק מהסיפורים הקיבוץ הוא דמות משנית מאד, והאירועים יכלו להתרחש בכול קהילה קטנה ומבודדת יחסית.
אל הספר הגעתי לאחר שהאזנתי לאחד הסיפורים ברדיו. הסיפור נקרא "שתי נשים", ולאחר ששמעתי אותו החלטתי שאני מוכרח לקנות את הספר. זהו גם הסיפור האהוב עלי בקובץ, והמכתב של אריאלה לאסנת הוא אחד מקטעי הפרוזה היפים ביותר בהם נתקלתי בשנים האחרונות, שמבחינתי מעמיד את עוז בשורה הראשונה של הסופרים היום בעולם.
למרות שהספר אינו חף מפגמים, ולא כול הסיפורים באותה רמה, עדיין לכול סיפור יש את היופי שלו, ואת ההתמצאות המופלאה של עוז בנבכי הנפש של אוסף הדמויות המורכבות שמהוות יחד את המין האנושי.

גשר סן לואיס ריי - תורנטון ויילדר

"בעיניו נחלקו יושבי העולם הזה לשתי קבוצות: מי שאהבו ומי שלא אהבו. מסתבר שהיה זה מעמד אצולה נורא, כי את מי שלא ניחנו בכישרון לאהוב (ליתר דיוק, לסבול בעת האהבה) לא היה אפשר להגדיר כחיים, וודאי לא לטעון, שישובו לתחייה לאחר מותם."

אהבתי את הרעיון שסופר אמריקאי בוחר לכתוב בראשית המאה העשרים על אסון שארע בפרו מאתיים שנה קודם לכן. לא רק שויילדר כותב על פרו, הסגנון שלו כל כך הזכיר לי סופרים דרום אמריקאים, עד שלעתים הרגשתי שאני קורא את האח הגדול של מארקס. האסון הוא מסוג הארועים הטרגיים בהם נתקלים לעתים בעיתון, ומשתתפים לרגע בצערם של הקורבנות האנונימיים. ויילדר בוחר להתמקד באותם קורבנות, ודרך סיפורם אנו נחשפים לגלריה של דמויות צבעוניות ומרתקות, ולחיים בלימה באותה תקופה.

מה שמניע את גיבורי הספר זו איזושהי אהבה נואשת, תשוקה (לא במובן המקובל) שלא ניתנת למימוש. בין אם זו אהבה לאישה, אהבה של אם לבתה, או אהבה של אח לאחיו, זוהי אהבה שממלאת את כול ישותך, כך שלא נשארת כמעט יכולת להקדיש תשומת לב לעניינים אחרים. למרות שהם מודעים לכך שמושא תשוקתם אינו שותף לאהבתם העזה, אהבתם אינה נגרעת במאומה.

מעבר לרמה הכתיבה הגבוהה של ויילדר, הספר מהנה מאד לקריאה, והוא בהחלט שייך לקטגוריית הספרים שלא ניתן להניח מהיד, ובסיומם יש תחושה קלה של עצב, כמו לאחר פרידה מאדם אהוב. אהבתי מאד.

פורסם: 1927; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.80; דרגת קושי: 4;

הקיץ היפה - צ'זארה פאבזה

כמו לראות סרט איטלקי יפה, אטי ומהורהר, על ג'יניה שעוברת מילדות לבגרות, שבויה מצד אחד בקודים חברתיים שמרניים, ונסחפת מצד שני אחרי אהבות מזדמנות, אחרי היופי הפשוט של חיים בגיל הנעורים, משוטטת ללא מטרה עם חברותיה, עם אמיליה הבוגרת ממנה במספר שנים. ג'יניה נעה בין בושה על היותה תמימה כל כך לבין מעין גאווה על כך שיש בה איזו מין בתוליות רגשית, שהכול ראשוני ומרגש.

כמו לראות ציור מואר של רנואר, כמה נשים וגברים יושבים בבית קפה, עם תחושה נינוחה של זרימה, של רגע שנתפס במעבר בין בילוי אחד למשנהו. פאבזה מוליך אותנו לתוך תקופה של חופש נעורים כמעט בלתי מוגבל, של שחרור אטי ומענג מעכבות מוסריות שמרניות, של התחדשות ופריחה.

הרומן השני בקובץ, "השטן על הגבעות", הוא מהיפים שקראתי בזמן האחרון. שלושה סטודנטים צעירים, לא יכולים לשבוע מהחיים, מעבירים את הלילות בשיטוט חסר מטרה ברחובות טורינו, מתים מעייפות ומתווכחים בלי סוף על כל מה שאפשר,  בתמימות שהיא היום כמעט בלתי נתפסת עבור בני עשרים.

מפגש מקרי עם בחור בשם פולי, מעין בן אצולה אובד דרך, שכבר ראה הכול וטעם מהכול, ועתה מתעקש לדרדר עצמו לבורות עמוקים ככל האפשר, מערער במידה מסוימת את החברות של השלושה, והופך את הרומן בהדרגה למעין רומן התבגרות וחניכה.

הספר מכיל כמה מתיאורי הטבע היפים והחושניים ביותר שבהם נתקלתי, מה שמעיד בוודאי על אהבתו הגדולה של פאבזה לאזורים הכפריים של צפון איטליה.

שלושה רומנים יפים, ספר נפלא, סופר ענק, מומלץ בחום.

פורסם: 1949; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 3.49; דרגת קושי: 3.75 

הטובע - תומס ברנהרד

המיתוס סביב יצירתו המיתית של באך "וריאציות גולדברג", הוא שהן נכתבו כתרגילי מקלדת שחוברו למען מביני דבר לרענן את רוחם. ברנהרד לוקח את היצירה והופך אותה לסוג של אובססיה עבור אמני פסנתר דגולים, המהווה עבורם מעין שער כניסה כמעט בלתי עביר, לקבוצה המובחרת של אמנים המסוגלים לנגן את היצירה בצורה מושלמת, ולהעניק לה פרשנות ייחודית משלהם. אך לעתים עלול לקרות הנורא מכול, כאשר נגן פסנתר מוכשר יאזין למישהו שמנגן את היצירה בצורה כל כך מושלמת עד כי הוא מאבד כול עניין בנגינה, מתבוסס כל שארית חייו בתחושה של תבוסה חמוצה.

את "הטובע" כותב ברנהרד כסוג של וריאציות, ללא פרקים, ללא משפטים סדורים, אלא חזרה אינסופית על ארבעה חמישה מוטיבים מרכזיים, כאשר בכול חזרה על מוטיב הוא מוסיף עוד איזושהי וריאציה, חושף עוד פרט מחייו האומללים של גיבור הספר ורטהיימר, ידיד נעוריו של המחבר, אשר גלן גולד העניק לו בבוטות אופיינית את הכינוי "הטובע", בתקופת לימודיהם המשותפים אצל הורוביץ.

לא זכור לי שקראתי אי פעם סופר אשר מתייחס בכל כך הרבה תיעוב ובוז למדינה שבה הוא נולד וחי. ברנהרד סולד כמעט מכול דבר בחברה האוסטרית, הפונדקים מלוכלכים, האוכל ברכבות מחריד, האנשים חונקים אותך בטמטומם "והוא מוכרח להסתלק לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילו, אם אינו רוצה להיות כאחד האזרחים המטומטמים, חולה רוח כשאר אנשי זלצבורג שממיתים בטמטומם כל דבר שעדיין לא דומה להם".

מומלץ להאזין ל"וריאציות גולדברג" בביצועו של גלן גולד לפני או תוך כדי הקריאה בספר. זה בהחלט נותן איזושהי פרספקטיבה אחרת לכל ההשתפכויות של ברנהרד על גאונותו של גולד. ובכלל מי שחובב מוסיקה, ובוודאי מי שעוסק במוסיקה, ימצא בספר הזה התבוננות חדשנית ומעניינת על עולמם של אמני הפסנתר ועל עולמם של אמנים בכלל.

ורטהיימר, גיבורו הטרגי של הרומן, בוחר להתכחש לייעודו ולכשרונו, אך נרדף כל חייו על ידי בחירה זו. האם יכול היה בכלל לבחור אחרת?

פורסם: 1983; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 4.06; דרגת קושי: 4.5;

תש"ח - יורם קניוק

יש לא מעט סופרים ומשוררים שכתבו כדי להעצים את המיתוס של הפלמ"ח, ויש גם את אלו שניסו לנפץ אותו, אבל קניוק הוא הסופר הראשון שאני קורא שמנסה להפוך את הפלמ"ח למשהו שאפשר לגעת ולמשש אותו, לאוסף של לוחמים, רובם אלמוניים, שמצאו את עצמם בסיטואציה שכפתה עליהם להיות אמיצים, להתייצב שוב ושוב בפני המוות, ובסופו של דבר להקריב את חייהם למען הקמת המדינה.

"הוא היה נועז, שקט ולחם כמו שאמרו שלחמו הפרשים הפולנים, מה שנקרא אחרי שנים "חשופים בצריח" אלא שלא היה אז צריח להיות חשוף בו. זה היה ב1948, עת מסע הצלב של הילדים."

במהלך הקריאה הרגשתי שקניוק מעניק לי ולכל קוראי הספר מתנה נדירה. דרך חוויותיו האישיות, החלומות, הפנטזיות המיניות של מתבגר מיוסר, אנחנו עוברים אתו מסע לתוך התופת הזו שנקראת מלחמת השחרור, לתוך הקרבות העקובים מדם לשחרור ירושלים, שבהם הוא ראה את מרבית חברים הטובים נהרגים. איך בכלל ממשיכים לחיות כשכל כך הרבה אנשים מתו לידך, כשכל כך הרבה פעמים ניצלת במזל, כשהמוות מולך בזיכרונותיך ובחלומותיך ולא נותן מנוח.

קניוק מתעסק הרבה בזיכרון, ולמעשה טוען שהוא לא מתחייב כי מה שהוא מספר ארע באמת, כי הזיכרון מתעתע בנו, ואירועים שעברנו במקום אחד מתערבבים עם מקום אחר. במקרים מסוימים הוא אף מתאר איזה אירוע ואחר כך מעמת את הזיכרון שלו עם הזיכרונות של חבריו, שבאופן לא מפתיע זוכרים משהו קצת שונה.

אהבתי מאד את היכולת של קניוק להתמודד עם המציאות הכל כך מורכבת של הקמת המדינה. הוא ממשיך לראות בלוחמם הערבים בני אדם עם זכויות, למרות המראות המזעזעים של הגוויות המושחתות של חבריו. הוא ממשיך להאמין בצדק ומוסר תוך כדי לחימה בלתי פוסקת, ונאלץ לצפות בחבריו מאבדים לפעמים צלם אנוש, כשהעייפות וחוסר המזון והמים, ובעיקר האכזריות של האויב, מעבירים אותם על דעתם. עבור מי שמאמין שהמציאות היא לא שחור ולבן, היא לא הטובים נגד הרעים, אלא בני אדם נגד בני אדם, הספר הזה מעצים את המיתוס של הפלמ"ח יותר מכל ספר אחר שקראתי, ומהווה שיעור מאלף וחשוב בהיסטוריה של מלחמת השחרור, למרות כל הציניות, הבוטות והמרירות שצצות פה ושם בין השורות, ומבטאות יותר מהכול אכזבה עמוקה מהדרך שבה המדינה שלנו בחרה לפסוע.

פורסם: 2010;  ציון שלי: 4; דרגת קושי: 3.25;

באין נחמה - קאזואו אישיגורו

אישיגורו הוא מכשף של מילים, וירטואוז מופלא, שסוחף אותך לתוך העולם ההזוי שהוא יוצר, עולם שבו המציאות היא רק אפשרות אחת מבין רבות, והזמן והמקום מתרחבים ומתכווצים לפי הצורך.

הפתיחה היא מהממת. גיבור הרומן, ריידר, פסנתרן בריטי בעל שם עולמי מגיעה לאיזו עיר אירופאית בגודל בינוני, ומגלה להפתעתו שרבים מתושבי העיר תולים בו תקוות משוללות כל הגיון, שבמעשה כלשהו שלו הוא ישנה את מסלול חייהם מן הקצה אל הקצה. ההשפעות מקפקא ובעיקר מ"הטירה" הן ניכרות, במיוחד במפגש עם האנשים שנועדו לשרת את ריידר, ובעצם מוצאים כל דרך אפשרית כדי להעמיס עליו עוד ועוד מטלות. אך יותר מקפקא, רוחו של בורחס מרחפת על הספר, נושבת בכל השבילים המתפצלים לתוך עוד תפנית חסרת הגיון בעלילה, לתוך מציאות שהיא בעצם חלום, או אוסף אקראי של זיכרונות שמשתבצים לתוך אוסף הרשמים והפגישות של ריידר בביקורו בעיר.

העניין הוא שאישיגורו מציף את הקורא בכל כך הרבה פרטים, עוד ועוד דמויות משנה מוזרות נדחפות לתוך העלילה, כך שבשלבים מסוימים חשתי איזו תשישות קלה, איזו רצון לתפוס את אישיגורו ולומר לו שהבנתי שהוא כותב מדהים, אז תן קצת לנשום בין פירואט ספרותי עוצר נשימה אחד למשנהו. ומול הטענות האלו יש לאישיגורו להציע עוד ועוד קטעים ספרותיים מהיפים ביותר שקראתי, שגרמו לי לעצור בכוח מלקרוא עוד, ולמשוך את הקריאה באטיות מתגרה.

מי שחובב מוסיקה קלאסית ימצא ברומן ערך מוסף, כיוון שהמוסיקה מהווה מוטיב מרכזי בחיי התרבות של העיר, והעיסוק (האובססיבי במכוון) של תושבי העיר במציאת מוסיקאי מקומי שירים את הרמה של העיר למעלתן של ערים המפורסמות בעולמן התרבותי העשיר, הוא בעצם ציר העלילה המרכזי של הרומן. ריידר נאלץ להידחף בעל כורחו לתוך הוויכוחים הסוערים המתנהלים בין תושבי העיר, לגבי הכיוון התרבותי שאותו יש לבחור. את התיאור הבא למשל אפשר רק לחלום למצוא במדורי המוזיקה: "הוא התעלם באורח כמעט דווקאי מן המיבנה החיצוני של המוסיקה - גיחותיו של המלחין לעבר טונאליות ומלודיות שעיטרו פה ושם את פני-השטח של היצירה - ותחת זאת התמקד בצורות-החיים המיוחדות הנחבאות מתחת לקליפת המעטפת הזאת. היתה בכל זה איזו איכות מלוכלכת, משהו הגובל בהתערטלות-בפומבי, ...".

נהניתי מאד ונשארתי עם טעם של עוד אישיגורו. הספר הזה כל כך שונה מ"שארית היום", כאילו נכתב על ידי סופר אחר, או לפחות סופר שמתעלם מהצלחות קודמות ומציפיות הקוראים, ומתחיל יצירה חדשה כאילו שהיא היצירה הראשונה שלו.

פורסם: 1995; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.57; דרגת קושי: 4;

האיש שהיה יום חמישי - גילברט קית' צ'סטרטון

עליסה בארץ הפלאות, גרסת הבלש. ספר אידיוטי, במובן הטוב של המילה.

ספר מתח פילוסופי, לא מאד מותח, אבל כן מרתק. את החצי השני של הספר קראתי ללא הפסקה.

הרעיונות הפילוסופיים בספר נוגעים בעיקר לתפיסה של סדר מול כאוס, למציאות כפי שאנו תופסים אותה מול המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי אחרים. אבל אלו הם בסך הכל הרעיונות שאני הצלחתי להבין, אני מניח שיש פה רעיונות קצת יותר מורכבים שפספסתי.

אני תוהה מה גרם לפרץ היצירתיות באנגליה של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. סופרים כה רבים שמתעסקים בשעשועים לוגיים, במשחקי איגיון וכן הלאה. מה שבולט מאד בספר הזה זה החיבה הגדולה למין הגברי וההעדר הכמעט מוחלט של המין הנשי.

הפתיחה של הספר היא קצת מתעתעת. יש איזה משורר אנרכיסט שמציג את רעיונותיו הפרועים על הסדר בחברה. די מהר הספר לוקח תפנית הרבה יותר קלילה ומשעשעת, וזוהי בגדול רוח הספר, שנשמרת כמעט לכל אורכו. גיבור הספר, המשורר גבריאל סיים, הוא צעיר חסר ניסיון, אך עם זאת בעל השקפות מאד מגובשות על העולם, מה שהופך את הסיפור למעין רומן חניכה, שבו סיים נאלץ להתעמת עם פחדיו ועם השקפותיו, במסע שהזכיר לי בקטעים אחדים את הקוסם מארץ עוץ ובאחרים את עליסה בארץ הפלאות.

נהניתי מאד לקרוא.

פורסם: 1908; ציון שלי: 3.75; ציון גודרידס: 3.82; דרגת קושי: 4;