"כשאיני שומע מוזיקה, חסר לי משהו, וכשאני שומע מוזיקה, על אחת כמה וכמה."
לפני כמה ימים קניתי לי את אוסף הסיפורים הקצר הזה, שהתברר עד מהרה כאחת הקניות היותר מוצלחות שעשיתי בזמן האחרון. זהו ללא ספק אחד הספרים הכי יפים שקראתי בשנה שנתיים האחרונות.
יש משהו כמעט ממכר בכתיבה של ואלזר. משהו באופן שבו כל סיפור, כל גיבור מכיל בתוכו קצת מואלזר עצמו. הדרך הייחודית שלו להתבונן על פרטים יומיומיים, באופן שתאיר אותם מחדש, ותעורר שאלות פילוסופיות על החברה האנושית ומהו בעצם הייעוד שלנו בחיים. או על פי ואלזר, למה בכלל צריך ייעוד? מה התועלת בלהיות מועיל?
סיפוריו של ואלזר מלאים בהומור, הומור של ליצן עצוב. הביקורת שלו על החברה משעשעת מאד, כאשר הוא פותח בגל של מחמאות ותשבחות אשר מתבררות בעצם כסאטירה נוקבת.
"מחשבה מחודדת רחוקה ממני לגמרי; דעות רחוקות ממני לחלוטין, ולכן אני אזרח טוב, כי אזרח טוב לא חושב הרבה. אזרח טוב אוכל את האוכל שלו, וזהו זה!"
קראתי כבר שני רומנים של ואלזר ומאד אהבתי את הכתיבה שלו. אבל אם ברומנים שלו, לצד קטעים מבריקים יש גם קטעים פחות מוצלחים, הרי שבסיפורים הקצרים, הכתיבה שלו גובלת בשלמות. ולסיום, מתוך הסיפור שהכי אהבתי, "סיפורו של הלבלינג":
"מה שבולט בי הוא שאני אדם רגיל לגמרי, באופן מוגזם כמעט. אני אחד מרבים, וזה בדיוק מה שמוזר כל כך בעיני. הרבים מוזרים בעיני, ואני חושב תמיד: 'מה הם עושים? במה עסוקים כולם?'"
כדאי לקרוא גם את המאמר של אבנר שפירא בהארץ - צוהר ליצירתו של רוברט ואלזר
פורסם: 1916; ציון שלי: 4.75; ציון גודרידס: 4.20; דרגת קושי: 4;