חפש בבלוג זה

יום שני, 21 בפברואר 2011

ארוחת בוקר בטיפני'ס - טרומן קפוטה

סגנון הכתיבה של קפוטה הוא לא ממש הסגנון האהוב עלי, והוא בהחלט לא נכנס אצלי לקטגוריית הסופרים האהובים, אבל לכתיבה שלו יש את היופי שלה, את הקסם המיוחד שלה, ובסופו של דבר היא מהנה מאד.

לצערי לא הצלחתי להתחבר או לגלות אמפתיה להולי, גיבורת הנובלה המרכזית בספר, "ארוחת בוקר בטיפני'ס". אמנם נהניתי לקרוא, אבל הסיפור בסך הכל די עבר על ידי.

את שלושת הסיפורים הקצרים הרבה יותר אהבתי. לטעמי קפוטה הוא במיטבו כשהוא בכפר, עם האנשים הפשוטים. הסיפור האחרון בספר, "זיכרון מחג המולד", הוא פשוט נפלא. הקשר המיוחד שנרקם בין הילד הקטן לבין דודתו הזקנה והשונה, חברתו להרפתקאות מלאות דמיון, הוא מקסים ומרגש.

תוספת מאוחרת, ינואר 2022, לא מזמן קראתי שוב את הספר ומאד אהבתי. כנראה הטעם שלי השתנה.

פורסם: 1958; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 3.87; דרגת קושי: 3.25;

יום ראשון, 20 בפברואר 2011

יומן אבל - רולאן בארת

עצוב ויפה. אוסף של הרהורים על אבדן, יגון ומהות האבל. האם זו ממש ספרות? לא בטוח.

רולאן בארת טובע ביגון לאחר מות אמו. הוא חושף ביומן האבל שלו את הרגשות הפרטיים שלו, את הקשר החזק שלו לאמו, הוא מנתח את אופיה ומוצא שוב ושוב את אותן תכונות, שלעתים נוטים להתעלם מהן, שגרמו לו להעריץ את אמו, ותרמו לקשר החזק והמיוחד שלהם.

"אמא: (כל החיים): מרחב נטול תוקפנות, נטול קטנוניות - היא מעולם לא העירה לי אף לא הערה אחת (איזו זוועה מעוררים בי המילה הזאת והדבר הזה)."

לא ניתן להתייחס לספר הזה כאל ספר רגיל. בארת כתב יומן פרטי, היומן התפרסם כשלושים שנה לאחר מותו. לא ברור אם בארת היה מעוניין בפרסום. מה שברור זה שהוא לא היה שותף לעריכה שלו ולא נתן את אישורו למוצר הסופי, שעליו מתנוסס שמו. אין ספק שיש כאן טעם לפגם, אך מהצד השני, את אותו דבר ניתן לומר על "המשפט" של קפקא.

לאורך כל הקריאה חשתי תחושות סותרות לגבי היחסים בין בארת לאמו. מצד אחד הערכה (קנאה?) על הקשר החזק והאוהב ביניהם, ומהצד השני יש משהו מעט לא טבעי ומעורר אי נוחות בקשר שחורג במידה לא מבוטלת מהיחסים הרגילים בין אם לבנה. היגון, עוצמת היגון אותה מיטיב בארת לתאר, הוא כל כך גורף, וכל כך מתמשך עד כי חשתי כי אבדן האם היה למעשה הקש האחרון, מעין "תירוץ" לחיים ללא שמחה, לשקיעה לתוך עצב על סף הדיכאון.

ספר יוצא דופן, ללא עלילה וללא שיאים. מי שחווה בחייו קשר נפשי חזק עם אדם אחר, יוכל אולי להזדהות עם תחושת האבדן שמתאר בארת, כשהקשר מגיע לקיצו.

נכתב: 1977 עד 1979; ציון שלי: 3.5; ציון גודרידס: 4.06; דרגת קושי: 4.25; 

יום שישי, 11 בפברואר 2011

איש ישן - ז'ורז' פרק

כל החלונות פתוחים. רוח חזקה נושבת, לוקחת אתה את כל סממני הנוחות הבורגנית, את השעמום הכרוני של השגרה, את תרבות הריגושים הזולים והסיפוקים המידיים, משאירה אחריה ריח של נעורים, של התחדשות וסקרנות. הנה, עכשיו אני מוכן לקרוא ספר של ז'ורז' פרק.

"איש ישן" כתוב כמעין יומן בגוף שני. לא במובן המקובל של יומן ספרותי, אלא יותר במובן התיעודי. סטודנט צעיר קם בוקר אחד ומחליט לא לקום. הוא מתחיל בתהליך של מחיקת האישיות שלו, בריחה מרצונות, רגשות, שאיפות, חברים, בריחה מכל דבר שעלול לרגש או לפגוע, אל תוך מין שגרה סתמית, חסרת מטרה, שגרה של שיטוטים אינסופיים, אוכל גרוע ושינה טרופה.

למרות שאלו ספרים מאד שונים, המחשבות של גיבור הספר הזכירו לי במידה רבה את "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת', אם כי אצל פרק, הכניסה לפעמון הזכוכית נעשית מתוך בחירה.

"אתה בטלן, סהרורי, צדפה. ההגדרות משתנות בהתאם לשעות, לימים, אבל המשמעות נשארת פחות או יותר ברורה: אתה מרגיש שלא נועדת לחיות, לפעול ליצור; אתה רוצה רק להתמשך, אתה רוצה רק את ההמתנה והשכחה."

ז'ורז' פרק נמצא אצלי בליגה משלו. בכל ספר שלו הוא מעניק לקורא שבריר מהנשמה שלו, משהו שגובל כמעט בקדושה. וזה לא מעט עבור אתאיסט.

פורסם: 1967; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 4.08; דרגת קושי: 4.75; 

יום שישי, 4 בפברואר 2011

המוקצה - ג'ון באנוויל

בסך הכול נהניתי לקרוא. ההתחלה הייתה קצת מייגעת, רצופה ברמזים מעורפלים, מבולבלים, אבל עד מהרה נשביתי בהומור הבריטי המעודן והמשובח, ובסיפור חייו המרתק של ויקטור מאסקל.

"המוקצה" מבוסס על פרשיה מאד מפורסמת, ודמותו של מאסקל מזכירה במידה רבה את אחד מגיבוריה של אותה פרשה. אך עם זאת, לא מדובר כאן בז'אנר, שלא מאד אהוב עליי, "מבוסס על סיפור אמיתי". באנוויל לוקח לעצמו המון חופש בבניית דמותו של מאסקל, ומשתמש בפרשיה הידועה כדי לפרוש בפנינו את סיפורה של האליטה האינטלקטואלית בלונדון, בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת.

אם נטייתי הטבעית הייתה תמיד להתבונן בהערצה מסוימת על האליטה הבריטית, על קור הרוח, ההומור, הידע התרבותי הנרחב וכן הלאה, הרי שהספר הזה הוא לא פחות מאשר כוס של מים קרים ישר לפנים. המשכילים הבריטים מוצגים בספר כמעין אנשים מתים-חיים. חוסר היכולת להפגין רגשות, ליהנות מהחיים כפשוטם, הצורך הבלתי פוסק בריגושים, בפרובוקציות, המצב הקבוע של שכרות, כל אלה מעידים על מצוקה נפשית קשה, ומעל לכל על אומללות מעוררת רחמים.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, לא היה לי שמץ של מושג במה הוא עוסק. זה בהחלט הוסיף הרבה מאד הנאה לקריאה. אני בהחלט ממליץ לא לקרוא את תקציר העלילה, שחושף קצת יותר מדי פרטים.

פורסם: 1997; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 3.95; דרגת קושי: 3.5;