יומן אבל - רולאן בארת

עצוב ויפה. אוסף של הרהורים על אבדן, יגון ומהות האבל. האם זו ממש ספרות? לא בטוח.

רולאן בארת טובע ביגון לאחר מות אמו. הוא חושף ביומן האבל שלו את הרגשות הפרטיים שלו, את הקשר החזק שלו לאמו, הוא מנתח את אופיה ומוצא שוב ושוב את אותן תכונות, שלעתים נוטים להתעלם מהן, שגרמו לו להעריץ את אמו, ותרמו לקשר החזק והמיוחד שלהם.

"אמא: (כל החיים): מרחב נטול תוקפנות, נטול קטנוניות - היא מעולם לא העירה לי אף לא הערה אחת (איזו זוועה מעוררים בי המילה הזאת והדבר הזה)."

לא ניתן להתייחס לספר הזה כאל ספר רגיל. בארת כתב יומן פרטי, היומן התפרסם כשלושים שנה לאחר מותו. לא ברור אם בארת היה מעוניין בפרסום. מה שברור זה שהוא לא היה שותף לעריכה שלו ולא נתן את אישורו למוצר הסופי, שעליו מתנוסס שמו. אין ספק שיש כאן טעם לפגם, אך מהצד השני, את אותו דבר ניתן לומר על "המשפט" של קפקא.

לאורך כל הקריאה חשתי תחושות סותרות לגבי היחסים בין בארת לאמו. מצד אחד הערכה (קנאה?) על הקשר החזק והאוהב ביניהם, ומהצד השני יש משהו מעט לא טבעי ומעורר אי נוחות בקשר שחורג במידה לא מבוטלת מהיחסים הרגילים בין אם לבנה. היגון, עוצמת היגון אותה מיטיב בארת לתאר, הוא כל כך גורף, וכל כך מתמשך עד כי חשתי כי אבדן האם היה למעשה הקש האחרון, מעין "תירוץ" לחיים ללא שמחה, לשקיעה לתוך עצב על סף הדיכאון.

ספר יוצא דופן, ללא עלילה וללא שיאים. מי שחווה בחייו קשר נפשי חזק עם אדם אחר, יוכל אולי להזדהות עם תחושת האבדן שמתאר בארת, כשהקשר מגיע לקיצו.

נכתב: 1977 עד 1979; ציון שלי: 3.5; ציון גודרידס: 4.06; דרגת קושי: 4.25;