אהבה ראשונה - יודורה ולטי

אין הרבה קונים לסיפורים קצרים. וחבל שכך.

האמת שגם אני עד לא מזמן כמעט ולא קראתי סיפורים קצרים. אולי חוץ מקלאסיקות כמו קפקא, גוגול וכו'. אני מניח שנקודת המפנה הייתה "בריחה" של אליס מונרו. אחריו כבר היה ברור לי שיש יצירות שזה פשוט פשע לפספס אותן.

אחת היצירות האלה זה האוסף המעולה הזה של יודורה ולטי. הגעתי אל ולטי אחרי שקראתי ראיון עם מונרו, ושם היא המליצה על ולטי ככותבת הסיפורים הקצרים הטובה ביותר. לא יודע אם אני מסכים, אבל אין ספק שולטי היא סופרת גדולה, ואני ממש לא מבין איך לא נתקלתי בשם שלה מוקדם יותר.

ולטי הזכירה לי בחלקים מסוימים את הרפר לי ("אל תיגע בזמיר"), בחלקים אחרים את קפוטה, ולפעמים גם קצת המינגווי ופוקנר. אבל בסופו של דבר יש לה סגנון ייחודי משלה, וברוב סיפוריה היא עוסקת באנשים שלוקים בנכות מסוימת, פיזית או נפשית. וכן, גם זקנה וסניליות הם סוג של נכות.

חלק מהסיפורים עצובים מאד, עוסקים במשברים אישיים קשים ובחוסר היכולת להתמודד אתם בצורה רציונאלית. אחרים מתארים את הווי הדרום בצורה משעשעת מאד, כמו "למה אני גרה במשרד הדואר" או "אדם מאובן". את שני הסיפורים האחרונים בקובץ, שעוסקים בנושאים מטאפיזיים משהו, לא ממש אהבתי.

אז בפעם הבאה שאתם בספריה, תנדדו לכם בנונשלנטיות למדף של האות ו', תשלפו באופן ספונטני את ולטי מהמדף, ותקראו את הסיפור "ביקור של חסד" (רק עשרה עמודים), הסיפור האהוב עלי בקובץ.

פורסם: 1941; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 4.06; דרגת קושי: 3.5;