אל המגדלור - וירג'יניה וולף

"והיא רצתה לומר לא דבר אחד, אלא הכול. מילים קטנות שמפרקות את המחשבה ומבתרות אותה לא אומרות כלום."

גם אני רוצה לומר הכול, ומרגיש שכול מה שאכתוב על הספר הזה רק ימעיט מעצמתו ומיופיו. אבל לא אעשה לעצמי הנחות. מדובר בספר יפה ומיוחד. כמעט כל משפט שקראתי, גרם לי להיעצר ולהרהר, להיסחף ולהיטלטל בין סבך של רגשות שונים וסותרים, להתמודד עם השדים הכי פרטיים וחבויים. והכול כתוב כל כך יפה ומרגש, כאילו מעולם לא הייתה סתירה בין כתיבה פוליטית לבין כתיבה איכותית.

"היא חפרה חור קטן בחול וכיסתה אותו, לקבור בו כביכול את שלמות הרגע. הוא היה כטיפה של כסף שטובלים בתוכה להאיר את חשכת העבר."

מרת ראמזי היא הרעיה המושלמת. אוהבת, מפרגנת, אם למופת ויפהפייה. היא גם מארחת מושלמת, שדואגת לספק לכל אורח את מידת תשומת הלב והחנופה המוקפדת שמתאימה לו. מרוב עיסוקים ואלטרואיזם, לא נותר לה אף טיפה של זמן להיות פשוט היא עצמה, במיוחד כשבעלה שואב ממנה אנרגיות עצומות בציפייה שלו לאהדה ותמיכה בלתי פוסקים.

וירג'יניה וולף נוהגת באכזריות איומה. היא מציבה מראה מול כל המרות ראמזי למיניהן, מנתחת לפרטי פרטים את הזוגיות שלהן, את הפשרות האינסופיות, ומנפצת את תמונת המציאות השלווה של התא המשפחתי הקלסי, שבו תפקידה של הרעיה מסתכם במילוי צרכיו של הגבר, כשהצרכים שלה זוכים להתעלמות מוחלטת.

דוסטוייבסקי אמר פעם: "כולנו יצאנו מתחת לאדרת של גוגול". באופן דומה אפשר לומר שרבות מהסופרות שקראתי, כתבו לאורו של המגדלור של וירג'יניה וולף. וולף לא רק ממציאה סגנון ספרותי חדש, היא גם ממציאה חשיבה אנושית חדשה, חשיבה מהפכנית, ששמה לראשונה את האישה במרכז, חשיבה שמשנה לחלוטין את ההפרדה המקובלת בין עיקר לטפל.

ספר לא קל לקריאה. אין כמעט (אם בכלל) עלילה, ומרבית תשומת הלב מוקדשת לניתוח המחשבות, הרגשות, המחוות וכן הלאה של גיבורות הספר. אהבתי מאד.

פורסם: 1927; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 3.79; דרגת קושי: 4.5;