הרוח שורקת בעגורנים - לידיה ז`ורז`

ספר טוב, אבל בסופו של דבר קצת מאכזב.

הספר נפתח בתנופה גדולה, וקשה שלא להתאהב בדמותה המקסימה של מילנה, דמות שרק לעתים רחוקות פוגשים כמוה. לידיה ז'ורז' עושה עבודה מעולה בתיאור עולמה הפנימי המיוחד של מילנה, שכבר מהעמוד הראשון מבינים שהיא לוקה מעט בשכלה.

הבעיה המרכזית של הספר מבחינתי היא הפיצול לכל מיני עלילות משנה שלא ממש ברור כיצד הן משרתות את הסיפור המרכזי. דומה שאם הסופרת הייתה מעט ממוקדת יותר, הרומן בכללותו היה הרבה יותר יפה. בנוסף, דומה שללידיה ז'ורז' יש איזה מסר פוליטי שמאד חשוב לה להעביר, ובמקרה הזה זה בהחלט בא על חשבון השלמות הספרותית.

עד בערך למחצית הספר עוד הרגשתי שאני קורא את אחת מיצירות המופת המרשימות שקראתי בזמן האחרון. אבל בהמשך הספר אט אט מאבד את החיוניות שלו ובסוף נותרתי עם תחושת אכזבה ובמידה מסוימת גם תחושה של "בגידה", כלומר שהסופרת לא הייתה נאמנה לקוראים שלה.

ובכל זאת אני ממליץ לקרוא, כי מילנה היא כל כך כובשת עד שהיא נשארת אתך הרבה אחרי שסיימת לקרוא

פורסם: 2002; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 3.57; דרגת קושי: 4;

אדם בן כלב - יורם קניוק

טוב, זה ממש לא היה מה שציפיתי, ובהחלט הופתעתי לטובה.

זהו הספר הראשון שאני קורא של קניוק, וציפיתי לכתיבה ציונית יבשושית משהו, סגנון עוז, קנז וכן הלאה. אבל קניוק כותב בסגנון שונה לחלוטין מרוב הסופרים הישראליים, וברגעים מסוימים נדמה היה לי שאני קורא ספר שתורגם מגרמנית.

הכתיבה של קניוק היא צבעונית וראוותנית, הוא נהנה להקצין את המציאות ולעבור ללא הרף בין עבר, הווה ועתיד.

בתחילת הספר לא ממש התחברתי. לא הבנתי מדוע הכתיבה היא כה תזזיתית. אך עד מהרה נסחפתי לתוך דמותו הבלתי שגרתית של גיבור הספר אדם, והבנתי שקניוק התאים את סגנון הכתיבה שלו לאישיותו הסוערת והבלתי צפויה של הגיבור שלו.

במהלך הקריאה, לאט לאט, נופלת עליך ההבנה שזהו ספר על השואה. קניוק משתמש במוסד לחולי נפש, שבו מתרחשת מרבית העלילה, כדי להעביר ולו במעט את המציאות הבלתי נתפסת של השואה, אשר בה הטירוף שלט, וחולי נפש הם אלה שניהלו את העולם.

סיפורם הטרגי של אדם והחוסים האחרים נחשף בפנינו במהלך הספר, ומאפשר לקניוק להציג בפנינו זווית אחרת על זוועות השואה. הזוועות של אלה שנשארו בחיים, אבל כמעט מכל בחינה הם אנשים מתים.

באופן מפתיע, למרות הנושאים הקשים שבהם הספר מתעסק, זהו לא ספר קשה לקריאה או כבד. אישיותו הקומית והנכלולית של אדם, מספקת אינספור רגעים משעשעים במהלך הקריאה. מעבר לכך, זהו ספר אופטימי מאד, שמתעקש להציג את האור שבקצה המנהרות החשוכות ביותר.

אהבתי מאד. וחוץ מזה, לא לעתים קרובות נתקלים בסופר ישראלי שמשתפך בהנאה כזו על מוזיקת ג'ז.

פורסם: 1969; ציון שלי: 3.75; דרגת קושי: 4; 

תוספת מאוחרת, 2022, מצאתי משהו מעניין בגנזים, מתוך מכתב של עמוס עוז לקניוק, מיד אחרי צאת הספר ״… הפרזות צורמות במקצת בכיוון הסאטירה על'המוסדות' מכל המינים, הפארודיה על מוסכמות למיניהן, גרזן-הקצבים שאתה מניף על כל מיני פרות קדושות. שלא תהיה אי-הבנה: גם אני אוהב שחיטת פרות קדושות, אוהב מאוד, אבל – בסכין גילוח דקיק, לא בגרזן". “

אושר סמוי - קלאריס ליספקטור

כבר מהעמוד הראשון, אולי אפילו מהמשפט הראשון, התפשטה בתוכי מין תחושה של אושר גדול, כמו מישהו שמגיע בדיוק למקום שאליו הוא חלם להגיע.

משהו בסיסי בכתיבה של ליספקטור יוצר איזו תחושה של קסם, תחושה של יציאה למסע תגליות בנפש האנושית, עם מדריכת טיולים שמכירה לך את כל אותם מקומות שלעולם לא היית מגיע אליהם לבד.

אחד מהמאפיינים הבולטים של סופרים, הוא היכולת לאבחן ולהגדיר מגוון עשיר של רגשות. אצל ליספקטור תכונה זו בולטת במיוחד, כאשר היא בוחרת להתעמק בכל אותם רגעים קטנים, לכאורה חסרי חשיבות, שבהם באים לידי ביטוי מגוון מייצג של התכונות המאפיינות את גיבוריה. ליספקטור לא מהססת להיכנס לפינות ספרותיות מורכבות במיוחד, ולאפיין בלשונה הייחודית רגשות ואירועים שלא העליתי בדעתי שאפשר לתאר אותם.

לא כל הסיפורים שווים ברמתם. היו סיפורים שסבלו לטעמי מפטפטנות יתר. אבל את רוב הסיפורים אהבתי מאד.

עוד על קלאריס ליספקטור: אני שאלה - רות אלמוג (הארץ)

פורסם: 1971; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 4.22; דרגת קושי: 4;

תמונתו של דוריאן גריי - אוסקר ווילד

אם שאלתם את עצמכם פעם, איך זה שבערך חצי מהציטוטים שאתם שומעים שייכים לאוסקר ווילד, קריאת "תמונתו של דוריאן גריי" מספקת תשובה טובה. הספר מלא בשנינויות מופלאות, שחלק מהן כל כך אהבתי עד שהן נחקקו אצלי בזיכרון.

כמה דוגמאות מייצגות (מהזיכרון, ככה שאני לא מתחייב על הדיוק):

"אני מחבב אנשים יותר מעקרונות, אבל יותר מהכל אני מחבב אנשים ללא עקרונות".

"יש בלונדון כולה רק חמש נשים שניתן לנהל איתן שיחה, ורק עם שלוש מהן ניתן להיראות במקום פומבי".

רוב הציטוטים שייכים ללורד הנרי, מעין טיפוס מפתה ומדיח, שטני משהו, שבחסות הומור וחן מעביר מסרים חסרי כל מצפון ומוסר.

אך מה בין שנינויות לספרות? בדוריאן גריי יש הרבה יותר מרק שנינויות, אך לעתים נדמה שווילד קצת מאוהב מדי בהברקות של עצמו, מה שפוגע קצת בזרימה השוטפת של העלילה. באופן כללי, קטעים מסוימים ברומן דומים יותר למחזה מאשר לרומן.

בסך הכל זהו ספר יפה מאד, לא כבד במיוחד, אין הרבה עומק או רבדים סמויים. ווילד דוחף לנו בפנים את כל המסרים שהוא רוצה להעביר, על נעורים, על יופי, על מצפון ועל כמה קל להידרדר לשחיתות וחוסר מוסריות.

האצולה האנגלית מוצגת בספר בצורה נלעגת למדי. שקועים בניוון קולקטיבי ומחפשים ריגושים עלובים. דוריאן גריי, פרי הבאושים של מעמד האצולה, עובר תהליך התבגרות מזורז ולומד להשיל מעליו כל מחסום מוסרי ולנצל את יופיו המסנוור לניצול האנשים סביבו, תוך התעלמות מההשלכות הטרגיות של מעשיו.

חבל שאוסקר ווילד לא כתב עוד רומנים. בכל מקרה אני לא אוותר על קריאת המחזות שלו. בעיקר אני רוצה לקרוא את "חשיבותה של רצינות" ו"בעל אידאלי". מאד אהבתי את הסרטים שנעשו על פיהם.

פורסם: 1890; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 4.10; דרגת קושי: 3.5;

אדם הראשון - אלבר קאמי

ספר יפה ומיוחד, אבל לאורך כל הקריאה יש תחושה שאתה קורא טיוטה של ספר ולא את הספר עצמו. לקאמי נדרשה עוד לא מעט עבודה כדי להשלים את היצירה. במהלך הקריאה שאלתי את עצמי לא פעם האם עצם פרסומה של יצירה כל כך לא שלמה אינו מהווה פגיעה בזכרו? הרי ספריו האחרים כתובים בצורה כל כך מושלמת. מצד שני, אי פרסומו של ספר כל כך יפה זה פשוט עוול.

הספר הוא אוטוביוגרפיה של קאמי, ומלווה אותו מילדותו כילד במשפחה ענייה באלג'יר ועד לבגרותו. קאמי מצליח לתאר את העוני והדלות שבהם גדל, ללא מרירות אבל גם בלי להיסחף לאיזו גלוריפיקציה של העוני. דרך הספר הוא מעביר בצורה מרשימה את הקשיים הנוראיים הכרוכים בחיי עוני, ואת המאבק האמיץ של סבתו הקשוחה והשתלטנית לקיים את המשפחה בתנאים הקשים.

קאמי משלב בספר דמויות רבות ומרתקות, שמהוות פסיפס מעניין של חברת המהגרים באלג'יר.

טיוטה אחרונה: 1960;  ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.97; דרגת קושי: 3.5;

חדר משלך - וירג'יניה וולף

כשנכנסתי לדף הספר בסימניה, שמתי לב לעובדה התמוהה שרק נשים קראו את הספר. אני מניח שאם למישהו עוד יש ספק שוירג'יניה וולף עדיין רלוונטית גם היום, ההתעלמות הגברית בהחלט מהווה נקודה למחשבה.

"חדר משלך" אינו ספר רגיל אלא מעין מסה עיונית, המבוססת על מספר הרצאות שנתנה וולף בפני קהל נשי. אך למי שנרתע מעט מהאקדמיות המשמימה משהו שגלומה במלה "מסה", צפויה הפתעה נעימה ביותר. ספר זה הוא פשוט פנינה ספרותית שכיף לקרוא.

וולף מעלה בספר את התאוריה שכאשר הנשים ישתחררו מהשעבוד הכלכלי לגברים, הן ישנו את עולם הספרות לבלי היכר. היא עושה זאת באמצעות סקירה מרתקת ומשעשעת של ההיסטוריה הספרותית באנגליה, כאשר היא שבה ומוכיחה את הקושי העצום שעמד בפני נשים שרצו לכתוב. בין היתר היא מתארת את גורלה הטרגי של דמות דמיונית "האחות של שייקספיר", מעין שייקספיר ממין נקבה, שדרכה היא מעבירה את חוסר האונים של הנשים בחברה מדכאת ומלגלגת.

וולף לא מסתפקת רק בעולם הספרותי. היא מעמידה למשפט את כל הנורמות החברתיות בתקופתה, ומוכיחה שוב ושוב שמה נתפס כמובן מאליו הוא בעצם עוד דרך לשעבד את הנשים ולהשאיר אותן במקומן, כשפחות נצחיות של הגברים. אין גבול לגאוניותה של וירג'יניה וולף. יכולתה לצור שיח חדש ושוויוני בין המינים, מעורר השראה ופליאה.

זהו ללא ספק אחד הספרים היפים והמרשימים שקראתי בשנים האחרונות. הייתי אף ממליץ לשלב אותו כספר חובה במערכת החינוך, במיוחד במדינה כמו שלנו, שבה יש חוסר שוויון כל כך מקומם בין נשים לגברים.

פורסם: 1929; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 4.18; דרגת קושי: 3.5;

ברכת האדמה - קנוט המסון

שיר הלל לחיים הפשוטים של עובדי האדמה, לאנשים שמסתפקים במועט ואינם הולכים שולל אחרי הפיתויים הרבים של החיים המודרניים. גיבור הספר מוצא לעצמו מקום לגור באמצע השממה, ובעבודה קשה יוצר יש מאין.

זהו ספר אידאולוגי מאד, עם מסרים שמועברים בצורה מפורשת במהלך הסיפור, דבר שפוגם במידה מסוימת בעלילה השוטפת.

יש המון תמימות ב"ברכת האדמה", מה שהזכיר לי מאד את הסיפורים על ראשית ההתיישבות החלוצית בישראל, בתחילת המאה העשרים. אצל החלוצים הציוניים העבודה הקשה הוותה ערך מרכזי, בבואם להקים פה גזע חדש של יהודים. למרות שהמסון הוא נורבגי, הרבה מהתפיסות האידאולוגיות שהוא מטיף להן, כמו עבודת כפיים, חיים צנועים, קרבה לטבע, הן גם התפיסות שעליהן גדלתי בקיבוץ.

בסופו של דבר, אנחנו רואים לאן הגיעו הקיבוצים היום. לא נשארה הרבה תמימות. הספר "רומן רוסי" מתאר בצורה מציאותית בהרבה את חיי המתיישבים הראשונים. אך אם מקלפים קצת את האידאולוגיה, נשארים עם סיפור יפהפה על חייהם של גבר ואשה אמיצים וטובים, שעוברים דרך חתחתים, ושומרים על האהבה ועל הערכים שלהם כנגד כל הסיכויים.

פורסם: 1917; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 4.14; דרגת קושי: 3.75;

החיים הוראות שימוש - ז'ורז' פרק

אוסף של סיפורים קצרים ויפהפים, משובצים בתוך סיפורו של בית פריזאי טיפוסי על דייריו המגוונים.

זהו לא רק עוד ספר שאהבתי. יש ספרים שאתה אוהב, ויש כאלה שאתה מרגיש שכל ספר אחר שתקרא אחריהם, יהיה בהכרח ירידה. במהלך הקריאה, נזכרתי בפרסומת של קרן מור שאומרת "למה מגיע לי כל הטוב הזה?", כשחוויתי עוד אחד מרגעי העונג הלא נדירים שז'ורז' פרק מעניק מהם ביד רחבה.

ז'ורז' פרק לא מהסס לאתגר את הקוראים שלו במונחים היסטוריים ותרבותיים שלרוב לא היו מוכרים לי. בסוף הספר מופיע חלק ארוך מאד של הערות, שעזר לי מאד בקריאה.

מה שמפתיע שוב ושוב במהלך הקריאה, זה הגיוון הרב בסיפורים הקצרים. סיפורי מתח, סיפורי עוקץ, מסעות, קרקסים, אנתרופולוגיה ועוד. העושר העצום שמעניק לנו פרק בספר הזה הוא מתנה נפלאה ובלתי נשכחת.

בתחילת הקריאה, מתעורר החשש שהנוסחתיות שבה בחר פרק, תיאור כל אחד מחדרי הבניין, תפגע בסופו של דבר בהנאת הקריאה. אך בהיפוך על הפתגם הידוע, ז'ורז' פרק מצליח לצאת בחינניות מעוררת השראה, מכל בור שהוא כרה לעצמו ונכנס אליו בהנאה מרובה. היו כמה קטעים, בהם הוא בוחר למשל לפרט את תוכנו של קטלוג רהיטים, שעליהם (הו, מה נורא הוא החטא) פשוט דילגתי.

יותר מהכל הזכיר לי "החיים הוראות שימוש" את סיפוריו של בורחס. פרק לא מסתפק בסיפורים עם התחלה וסוף, אלא פורש בפנינו מספר רב של נקודות התחלה

וסיום ונותן לסיפור להתפתל ביניהם, כך שסיפורים שונים מתלכדים ביניהם או מאירים באור אחר סיפורים קודמים. בסיום הספר, הרגשתי צורך לכתוב מכתב תודה לז'ורז' פרק. אם נתעלם מכמה עובדות, כמו העובדה שהוא נפטר כבר מזמן, וסביר להניח שלא ידע עברית, אשלח לו מכאן את תודתי הנרגשת, על ספר בלתי נשכח. 

פורסם: 1978; ציון שלי: 4.75; ציון גודרידס: 4.20; דרגת קושי: 4.5; 

עוד על הספר: גורד שחקים ב99 פרקים - לנה שילוני

לא ארץ לזקנים - קורמאק מקארתי

כמו אגרוף בבטן. מסוג הספרים שאתה אפילו לא מעז לחלום שתתקל בהם.

מקארתי הוא אחד מגדולי הסופרים שחיים היום. לאחר שקראתי את "הדרך" ואת "לא ארץ לזקנים", אני מרגיש צורך לקרוא עוד ועוד ספרים שלו. אין ספק שהוא מציב סטנדרטים גבוהים שרק סופרים מעטים עומדים בהם.

להבדיל מ"הדרך", "לא ארץ לזקנים" הרבה פחות מדכא (אם כי גם הוא מדכא מאד), ואני מאמין שעוד אקרא אותו פעמים רבות.

הספר מתנהל כמעין מערבון אכזרי במיוחד, שחושף את הזרמים האלימים וההרסניים, שמאיימים על החברה האמריקנית. סיפור העלילה, המרתק כשלעצמו, מהווה בעצם רק משל על הרוע האנושי, וחוסר המוסריות שאליה מדרדרים האנשים בעקבות הרדיפה הבלתי פוסקת אחר כסף.

את עלילת הספר מלוות מחשבותיו של שריף מזדקן, שחש כי אין לא כוח להתמודד עוד עם הרוע שהוא רואה סביבו. הרהוריו של השריף היו החלק האהוב עלי בספר.

בעקבות הספר נעשה גם הסרט של האחים כהן שנקרא בארץ "ארץ קשוחה". זהו מקרה נדיר שבו ההנאה שלי מהסרט לא הייתה פחותה בהרבה מההנאה מהספר.

פורסם: 2005; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 4.10; דרגת קושי: 4.25; 

על תנאי - אקירה יושימורה

קצת כמו לקרוא ספר על חייזרים. התרבות היפנית כל כך זרה לי, שונה לחלוטין מהתרבות המערבית. במיוחד בולטת הנחיתות המעמדית של הנשים, ויחס הכבוד לזקנים.

ובכל זאת, זהו ספר בעל עוצמה רגשית אדירה. יושימורה הוא סופר נפלא שמיטיב לתאר את מגוון הרגשות של גיבור הספר, כך שאנו מקבלים תמונה חדה ומפורטת של אופיו המסוכסך והלא יציב.

יושימורה מטפל בשאלה המרתקת של מה מניע אדם נורמטיבי להידרדר לשפלות ואכזריות בלתי נתפסת. אחרי שקראתי את "ספינות טרופות" ואת "על תנאי", הייתי שמח לקרוא עוד ספרים של יושימורה, אבל לא נראה לי שספרים נוספים שלו תורגמו לעברית.

פורסם: 1988; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.94; דרגת קושי: 4;

התגנבות יחידים - יהושע קנז

ספר יפה ומרגש. ארוך מאד, אבל לא רציתי שיגמר. הרגשתי שאני נקשר לגיבורי הספר וחווה אתם את רגעי השפל של הטירונות שזכורים לי היטב.

הטירונות היא כל כך טראומטית לנפש. שלב ההדחקה מתחיל מיד כשהטירונות נגמרת, ולפעמים אפילו במהלך הטירונות עצמה. ההשפלה, חוסר האונים, הרצח האכזרי של האני הפרטי שלך, קנז מצליח לתאר את כל אלה ועוד בצורה שמאירה באור חדש ושונה את התקופה האפלה הזו. הוא מכריח אותי לחזור ולהתמודד עם הטראומה. במידה מסוימת יש כאן סוג של טיפול פסיכולוגי.

הדמויות בספר מייצגות מעין פסיפס של החברה הישראלית בשנות החמישים. כשהתחלתי לקרוא את הספר זה לא מצא חן בעיני. הרגשתי שאני צופה בפלקט שלכל דמות יש לידה בלון שבו כתוב מה היא אומרת. מין קומיקס פלוס. אבל מהר מאד הדמויות מתחילות לתפוס נפח, יוצאות מהפלקט לחיים עצמאיים ומלאי הפתעות.

יהושע קנז מצליח להעביר לנו את החשיבות בהבנה לאופי האנושי, הוא מגלה אמפתיה לגיבורים שלו, גם ברגעים היותר בזויים שלהם, תכונה שאני מעריך מאד אצל סופרים. אל תמהרו לשפוט, כי יש כל כך הרבה שאתם לא מבינים, ומה שעצוב, שיש כל כך הרבה שלא נוכל להבין, כי הפערים התרבותיים גדולים כל כך.

לקנז שמור אצלי מעתה מקום של כבוד בין הסופרים הישראלים הבכירים. הוא בוודאי אינו נופל מאף אחד מהם.

פורסם: 1986; ציון שלי: 4.25; דרגת קושי: 4;

ספרי ילדים מומלצים

זולל החלומות הקטן - מיכאל אנדה
סיפור קצר, מקסים, ועתיר דמיון של מיכאל אנדה, על נסיכה קטנה שסובלת מחלומות רעים ועל אביה שיוצא למסע ברחבי העולם כדי למצוא פתרון. להבדיל מספרים אחרים של אנדה, ספר זה מתאים גם לקטנים. מומלץ.

מקל מכשפות - נורית זרחי
נורית זרחי שולחת אלומת אור דקה ובהירה אל תוך נפשם של הילדים, ופותחת לנו את הדרך להבין ולקבל את עולם הילדות על כל פחדיו ומוזריותיו. כשקראתי את הספר לראשונה, נדהמתי לגלות סופרת שמסוגלת לתאר בצורה מלאת דמיון את עולמם המורכב ומשולל ההגיון של הילדים. זרחי היא אחת מסופרות הילדים הנפלאות ביותר, ולכתיבתה המקורית והייחודית אין אח ורע. הספר "מקל מכשפות" הוא מבחינתי סוג של נס.

היום שבו החלפתי את אבא בעבור שני דגי זהב - נייל גאימן
ספר ילדים מקסים, מצחיק ולא כל כך חינוכי. לסופר יש חוש הומור פשוט מעולה.
מלבד זאת, האיורים בספר הזה הם פשוט נפלאים ומאד מקוריים.
מומלץ מאד.

אבא עושה בושות - מאיר שלו
מטבע הדברים, יש לי פינה חמה בלב לסיפורים על אבות. האבא בספור הזה הוא דמות שובת לב במיוחד, אך עם זאת, כנראה שלא כל כך קל להיות הבן שלו (הוא באמת עושה בושות).
ספריו של מאיר שלו עשירים בהומור המיוחד והאהוב שיש רק לו. כל ספר ילדים שלו הוא ממש חגיגה קטנה.
אהבתי מאד (וגם הילדים).

נוקטורנו בצ'ילה - רוברטו בולניו

ספר איטי ומהורהר, כתוב בצורה נפלאה, ממש כמו שירה. התענגתי על כל משפט ויש משפטים שחזרתי וקראתי מספר פעמים, כי משהו בהם קסם לי במיוחד.

הספר כתוב כאוסף זכרונות, חלומות והזיות של סופר ומבקר ספרות צ'יליאני על סף מותו. על הספר שורה אוירה מעט מלנכולית, מין תחושה שהמספר מתחרט על הרבה בחירות שעשה בחייו, תחושה של החמצה.

במהלך הספר משובצות כמה עלילות משנה מפתיעות ומרתקות, שמאירות את העלילה המרכזית באור מעט שונה (פחות עצוב).

ספר יפה ומיוחד, שונה מאד ממרבית הספרים שקראתי לאחרונה, בעיקר בצורה המאד עדינה שבה הוא מטפל בנושאים שונים, כמו ספרות, ביקורת ספרות, נטיות מיניות וכמובן התהפוכות הפוליטיות הרבות בצ'ילה.

פורסם: 2000; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.88; דרגת קושי: 4.25;

תעלומת הקבר המכושף - אדוארדו מנדוסה

ספר משעשע וחביב. מסוג הספרים שקוראים בכמה שעות כי פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.

גיבור הספר הוא בהחלט טיפוס יוצא דופן, פושע קטן ועלוב שמקשקש בלי הפסקה ושופך אותך מצחוק בכל מיני מונולוגים מטורפים ומשוללי הגיון.

באחד הקטעים המצחיקים בספר הוא גורם לגנן של המנזר לקחת ל.ס.ד וכשהגנן שואל אותו למה יש כמה שמשות בשמיים, הוא עונה לו "זה כנראה נס".

מנדוסה מתאר את ספרד של סוף תקופת פרנקו, ובצד ההומור הפרוע הוא מעביר ביקורת חריפה על החברה הספרדית תוך תיאור מצוקתם של אומללי החברה.

שתי ביקורות יפות שמצאתי על הספר:

פיליפ מתהפך בקברו - מאיה פלדמן 

כאוס שמח והרבה פפסי קולה - אלכס אפשטיין

פורסם: 1978; ציון שלי: 3.25; ציון גודרידס: 3.67; דרגת קושי: ללא שום קושי; 

הדרך - קורמק מקארתי

כבר מהמשפט הראשון בספר, אתה מבין שנתקלת בספר מאד לא שגרתי. הכל כל כך אפל ואפרורי וחסר תקוה, עד שמהר מאד אתה שואל את עצמך, מדוע מישהו יטרח לתאר בפניך מציאות כל כך איומה ומה בדיוק הוא לקח כדי להיות מסוגל לתאר כזה עולם.

אבל מהר מאד מבינים שהמציאות המחרידה בה נמצאים האבא והילד, מעין ג'ונגל שורץ חיות טרף אנושיות, שקשה מאד עד בלתי אפשרי למצוא בו מזון, היא בעצם רק תפאורה לדיון פילוסופי מרתק על הטוב, על אמונה, על אנושיות, על יחסי הורים וילדים ועוד.

ובאמת אתה שואל את עצמך למה לשמור על חוקי המוסר, כשאף אחד לא אוכף שום חוק? למה להתאמץ להיות אדם טוב, כשהמציאות שבה אתה חי היא כל כך נוראה? קורמק מקארתי מתמודד באומץ עם שאלות של מוסר ואמונה, כאשר דרך דמותו של הילד, שמייצג מעין "טוב" שנובע מבפנים ומנותק משאלות של תועלת, הוא מציב מעין מראה הפוכה למציאות הקודרת.

ספר מדכא מאד, עם כמה סצנות קשות ואכזריות במיוחד, אך עם זאת הוא גם מצליח לרגש, בעיקר בתיאור היחסים בין האבא לילד.

אחד הספרים הטובים והמרשימים שקראתי בשנים האחרונות, של סופר יחודי בעל סגנון כתיבה מקורי ותפיסת עולם מוסרית ומגובשת. מה שמוזר שלאורך הקריאה הזדמזם לי מדי פעם בראש שורה משיר של לאה גולדברג "הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער". מוזר, כי לא היה שום דבר יפה ב"הדרך" חוץ מהילד עצמו. אבל זה רק האסוציאציות הפרועות שלי.

פורסם: 2006; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.97; דרגת קושי: 4.5;  

נורית זרחי - המלצה על סופרת ילדים נפלאה

יש לי וידוי קטן - אני אוהב לקרוא את ספריה של נורית זרחי גם בשביל עצמי, ולא רק בשביל הילדים.
להבדיל מסופרים אחרים, ספריה של נורית זרחי אינם עמוסים בקריצות להורים או בפדגוגיה ברמה זו או אחרת. זוהי ספרות איכותית עשירה בדמיון שכתובה עבור ילדים. זרחי משקפת בספריה את עולמם עתיר הדמיון של הילדים, חוסר ההגיון והפחדים הרבים.
מבחינתי כהורה, ספריה תרמו רבות ליכולת שלי להבין את הילדים שלי ולהיות סבלני יותר כלפי כל מיני "שגעונות" שלהם, שיכולים ממש לעצבן לפעמים.
ספרים של זרחי שאהבתי במיוחד: מקל מכשפות, אמורי אשיג אטוסה, שינגלונגה מיטה מסודרת, עלמה או היום הששי. כמובן שזרחי כתבה עוד עשרות ספרים יפים.

המלצה על דיסק של שירי דליה רביקוביץ

מתוך "הבגד":

"...אף אחד לא חייב להסכים איתי
אינני נותנת אמון בטרגדיות יווניות.
אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.
מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת
אין עלי בגד בכלל,
הרי זאת אני הבוערת..."

לפני כחודש קניתי דיסק נפלא של שירי דליה רביקוביץ, שנקרא "בללי רביץ רביקוביץ". מאז הספקתי לשמוע אותו כבר עשרות פעמים. אבי בללי עשה עבודת הלחנה נפלאה, יהודית רביץ שרה כמו שכבר לא האמנתי שהיא מסוגלת לשיר והשירים של דליה רביקוביץ ... (עצרתי כי אני לא ממש יודע להעביר במלים את עוצמת הרגשות שעוררו בי שיריה).

וכל הזמן מתנגן לי בראש "ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות" או "יש דברים ששכחתי ויש דברים שאני עוד זוכרת" וכן הלאה.

"חלון" בוואלה מוזיקה.

סיפור על אהבה וחושך - עמוס עוז

אהבתי מאד. שמעתי ממספר אנשים שהספר ארוך מדי. אולי. אני בכל מקרה הצטערתי שהוא נגמר. כיף לדעת שספר כזה מחכה לך בסוף היום.

ספרים קודמים של עמוס עוז שקראתי, השאירו בי טעם חמצמץ משהו, כך שבשלב מסוים החלטתי לא לקרוא עוד ספרים שלו. בעקבות ההמלצות החמות באתר בסימניה, לקחתי בחשש מה את "סיפור על אהבה וחושך", תוך הנחה שודאי אתאכזב.

מה שמפתיע ישר מהתחלת הספר זו הרוח הצעירה שנושבת ממנו. הרגשתי שאני קורא סופר צעיר ומבטיח, שכותב בתנופה וחיוניות ועם רגישות מיוחדת לפרטים.

עמוס עוז כותב על ילדותו, על משפחתו ועל הדמויות שהקיפו אותו באהבה, בהומור ובכאב. הוא מתעמת בצורה אמיצה עם זכרונות הילדות הכי כאובים והכי משפילים (בכמה מקרים פשוט לא הצלחתי לתפוס איך מישהו בכלל מעלה בדעתו לשתף את כל העולם בפרטים כל כך אישיים).

נראה שעוז בחר לצאת למסע היסורים הזה, החושפני כל כך, כי זוהי כנראה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם השדים שרודפים אותו, ונראה שלא חסרים כאלה.

חוץ מהממד האישי, יש בספר ממד היסטורי מרתק. ימי המצור על ירושלים, ימי קום המדינה, הסכסוך היהודי ערבי, כל אלה זוכים כאן לטיפול יחודי, שמעביר בצורה יפה את ההיסטוריה של הציונות. 

פורסם: 2002; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 4.23; דרגת קושי: 3.5; 

הטירה - פרנץ קפקא

למרות שקראתי את "הטירה" לפני לא מעט שנים, אני עדיין חושב שזהו כנראה הספר הטוב ביותר שקראתי.

המודד מנסה להגיע לטירה ונתקל בחומות ביורקרטיות בלתי עבירות. יחסם של תושבי הכפר לטירה ואנשיה הוא כאל דבר קדוש, ונסיונו של המודד לבצע את עבודתו נתפס בעיניהם כחילול קודש.

האם מדובר במעין אלגוריה אנטי דתית או האם זוהי ביקורת על שלטון הפקידים בעולם המודרני? אין לי מושג. חוסר האונים של הגבור, הנסיון הבלתי אפשרי שלו למצוא הגיון בעולם חסר הגיון, משמשים את קפקא ליצירת רומן בלתי נשכח. אחת הסגולות המופלאות של קפקא בעיני היא יכולתו להעביר את הרעיונות הגדולים של הפילוסופים המודרנים על המהות האנושית, לשפה שמובנת גם לאלה שהפילוסופיה קצת גדולה עליהם (כמוני).

 פורסם: 1922; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 3.95; דרגת קושי: 5 

החלקיקים האלמנטריים - מישל וולבק

מצד אחד זהו ספר מרתק שכתוב בצורה נפלאה, אבל מצד שני זהו מניפסט פוליטי ראקציונרי ושוביניסטי בצורה בלתי נסבלת.

הספר שזור בכל מיני תובנות פסיכולוגיות רדודות ומקוממות, כמו למשל שאבא לא באמת מסוגל לאהוב את הילדים שלו או שרק נשים מסוגלות להפגין רוך.

וולבק מאשים את המתירנות המינית בשקיעתה של התרבות המערבית. נו טוב, הרב עובדיה לא היה מנסח את זה טוב יותר. הוא מתעלם מכל הדברים החיוביים שהביאה המהפכה המינית, כמו שחרור הנשים מהכבלים החברתיים, היציאה מהארון ועוד.

בנוסף לכך יש בספר כמה קטעים אלימים בצורה מזויעה, ללא כל הצדקה ספרותית, ונראה שהם נועדו אך ורק כדי למתג את הסופר מבחינה מסחרית.

אפשר לקרוא, ולו רק בכדי להיחשף לעמדות המקוריות והמרגיזות של וולבק. אפשר גם לוותר.

פורסם: 1998; ציון שלי: 3.25; ציון גודרידס: 3.81; דרגת קושי: 4

חילי סלמיס - חויר סרקס

אחת לכמה חודשים אני נתקל באיזה ספר שכל כך כיף לי לקרוא עד שאני מוכרח להפיץ את הבשורה בכל מקום אפשרי. אז אל תבזבזו עוד רגע ורוצו מהר לקרוא את הספר הנפלא הזה, שכבש אותי בקסמו כבר מהעמוד הראשון.

הספר "חילי סלמיס" מבוסס (ברובו) על עובדות אמיתיות והוא פרי עבודת מחקר מעמיקה של הסופר על מלחמת האזרחים בספרד.

חויר סרקס שוזר כאן כמה סיפורים ביחד, סיפורו האישי כסופר מתוסכל, סיפורו האמיתי של סנצ'ס מסס, ממנהיגי הפאשיסטיים בספרד ועוד מספר דמויות מרתקות, גבוריה האלמוניים של מלחמת האזרחים בספרד.

מה שעל פניו נשמע כאוסף של עובדות יבשות ומייגעות, הופך לתעלומה מרתקת ונסיון להתחקות אחרי ההגדרה החמקמקה של מיהו גיבור, כשברקע מסע התלאות של סרקס להשלמת ספרו. סרקס משרה על הספר את קסמו המיוחד, שמשלב כנות, ישירות, הומור וסקרנות כמעט ילדותית שגורמת לו לרדוף אחרי רוחות הרפאים של מלחמת האזרחים.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר חיפשתי עליו עוד חומר קריאה. בין היתר מצאתי את המאמר היפה הזה בהארץ.

פורסם: 2001; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.83; דרגת קושי: 4