מתי ואיך הומצא העם היהודי - שלמה זנד

ספר מרתק ומעורר מחשבה אם כי לוקה בנטייה מופרזת להיסחף אחר תאוריות מעט מופרכות.

ייתכן ושמו של הספר מעט מטעה ומעניק לו מראה של מסע נטול פניות בחיפוש אחר האמת ההיסטורית. שם מתאים יותר יכול להיות "למה מדינת ישראל צריכה להתנתק מההגדרה מדינה יהודית". אם למישהו עוד יש ספק לגבי מטרות הספר, זנד פורש את כל הקלפים שלו על השולחן בחלק האחרון, ומחליף את כובע החוקר ההיסטורי בכובע הפולמוסן הפוליטי.

הספר מחולק למספר חלקים. חלקם עוסקים בחקר ראשית הציונות והתפתחות הרעיון של הלאום היהודי, וחלקם בחקר ההיסטוריה היהודית מתקופת המקרא דרך בית שני ובמהלך הגלות.

יש לא מעט טענות שמועלות בספר, מבוססות למדי מבחינה עובדתית, שהן חדשות עבורי. זנד פותח בכך שכל הלאומים הומצאו בערך במאתיים שנה האחרונות, ונותן הרבה דוגמאות מעניינות. בהמשך הוא מבסס את התאוריה שכל סיפורי המקרא עד תקופת בית שני הם סיפורים בלבד. לשם כך הוא נעזר במחקרים היסטוריים וארכאולוגים עדכניים.

זנד התחיל לאבד אותי כאשר הוא ניגש לעסוק בתחילת הגלות, או כפי שהוא טוען, אין גלות. מצד אחד הוא טוען שבני ישראל מעולם לא הוגלו פיזית מארץ ישראל. מהצד השני הוא מציין שהחיים בארץ עבור יהודים הפכו לקשים עד בלתי נסבלים. האם אין זו סוג של הגליה?

חלק הגלות, החלק המרכזי בתאוריה של זנד, הוא חלש מאד לטעמי. זה החלק שבו זנד מתחיל להשתמש במשפטים מהסוג "יש להניח", "ניתן אם כן לשער" וכן הלאה, משפטים שאצלי לפחות מדליקים כמה נורות אדומות, כמו מדריך קולי שאומר "בואו נפליג עתה מעט אל מחוזות הדמיון". ובכן הפלגתי, נהניתי, אבל היסטוריה לא ממש למדתי מהחלק הזה בספר. הקטע הכי הזוי מבחינתי בספר הוא זה שבו זנד טוען כי הפלסטינים הם צאצאי בני ישראל שהתאסלמו.

בסופו של דבר זהו ספר חשוב, שכדאי לקרוא, ולו רק בכדי להכיר את התאוריות שמועלות בו. מחכה בקוצר רוח לספר ההמשך, "מתי ואיך הומצא העם הפלסטיני" :-).

פורסם: 2008; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 4.10; דרגת קושי: 3.5;

להוליך שולל את המוות - ז'ורז' ברסאנס

שיר של ז'ורז' ברסאנס (תירגם דורי מנור), שמצא חן בעיניי באופן מיוחד בזמן האחרון, מתוך הדיסק המעולה של שלומי שבן, "מגדל הפזמון", שבו שבן מבצע שירים של אמנים שונים.

עם כל השלג הטרי, שנערם על שערי
עוד תתפתו להאמין שקדקודי מלבין
לא, רבותי היקרים: זו רק דרכי להערים
זו רק קומדיה ישנה, פרודיה משונה
רק נסיון לצאת חוצץ נגד הזמן המתרוצץ
נגד אותו טרחן שבלי בושה גהר על גורלי
אך תחת הפאה אני שחור-תלתלים כמו צועני
אני נשאר על הבמה לעוד זמן-מה
המשך ...

הזהו אדם - פרימו לוי

לא כל דבר ניתן להבין. גבר לא יוכל באמת להבין את חוויית הלידה. אדם רואה לעולם לא יבין מהו עיוורון מלידה. אדם שלא ידע רעב מימיו לא יוכל להבין מהו רעב.

אם כך, האם ניתן להסיק, כי ניסיונו של פרימו לוי להעביר לקורא את הזוועות של מחנה הריכוז הנאצי, נועד מראש לכישלון? אולי, אם לסופר לא היו קוראים פרימו לוי, שלוקח את הזוועה ופורט אותה עבורנו לפרוטות קטנות, והופך עבורנו את הסיוט המתמשך לחוויות יומיומיות רגילות, עם טוויסט אכזרי במיוחד.

כמו כל אדם יהודי שגדל בישראל, גם אני האזנתי פעמים רבות לסיפוריהם המצמררים של ניצולי השואה. לרוב דומה הדבר להאזנה לסיפור אימים אכזרי, שסופו הרע ידוע מראש. עם כל האמפתיה, והרצון הכן להזדהות, הידיעה נשארת ברמה השכלית בלבד, ולא מצליחה לחלחל להבנה הרגשית. המחסומים גדולים מדי, הלב מתקשה לקבל כי רוע כה גדול אכן יכול להתקיים.

דומה כי פרימו לוי מודע לקושי הרגשי להכיל את הזוועה במלואה, ולכן הוא בוחר לפרט בפרטי פרטים את שיגרת המחנה, את הסחר מכר היומיומי, את בליל השפות, את רצף ההשפלות הבלתי פוסק, את הרצון הבלתי מתפשר לשרוד, היכן שאי אפשר לשרוד. לשרוד כדי לתעד, כדי שהעולם יידע, יידע לאיזו תהומות נוראיים יכולה להידרדר הנפש האנושית. לקרוא כדי לדעת, כדי לזכור וכי פרימו לוי הוא סופר גדול והומניסט גדול.

פורסם: 1947; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 4.53; דרגת קושי: 5; 

יש אלוהים? - ריצ'רד דוקינס

כנראה שלא, אבל למי באמת אכפת.

אם אפשר לסכם את הספר במילה אחת - דרווין. בשתי מילים - ברירה טבעית. כל טיעון של דוקינס מגיע בסופו של דבר בדרך זו או אחרת לדרווין ולברירה הטבעית. לא שזה רע, זה פשוט קצת מייגע לפעמים.

דוקינס יוצא בספר למסע צלב משלו נגד הדתות באשר הן, במטרה להוכיח בצורה מדעית כי עצם קיומו של יצור בעל תבונה עליונה הוא בלתי אפשרי. דוקינס תוקף את הדת מכל זווית אפשרית, ומוכיח בקיאות בכל הטיעונים בעד האמונה במהלך ההיסטוריה, ומפריך אותם אחד לאחד.

למרות היומרה שלו לתקוף את כל הדתות, דוקינס מתמקד באופן טבעי בעיקר בנצרות, והתחושה שלי הייתה שהוא לא ממש מכיר את הדתות האחרות, אם כי אני נוטה להסכים אתו שמרבית הרעיונות המרכזיים בדתות הם דומים למדי.

מצא חן בעיני האופן שבו הוא מפריד בין האמונה באלוהים של איינשטיין, אלוהים = הטבע, לעומת האלוהים של אנשים דתיים שצריך להתפלל אליו, לרצות אותו ומי שלא עושה כך צפוי לרשת גיהינום. בקיצור, פונדמנטליזם דתי.

נשאלת השאלה, מהו הערך המוסף של הספר הזה עבור אדם חילוני? ובכן כפי שאדם דתי זקוק מדי פעם להתחזק באמונתו, כך גם לאתאיסט לא יזיק שיעמדו לרשותו שלל טיעונים טובים לחיזוק אי אמונתו. דומה שהספר מכוון בעיקר לאותם חילוניים שמאמצים גישה שצריך לכבד את הרגשות הדתיים, ומוכנים לסבול את חוסר הכבוד המוחלט של אנשים דתיים כלפי רגשותיהם.

נהניתי מאד לקרוא, למרות כמה חלקים מייגעים. מומלץ.

פורסם: 2006; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 3.89; דרגת קושי: 3.5; 

המשפט - פרנץ קפקא

לא מכבר חגגתי את יום הולדתי ה40. תאריכים עגולים מעוררים בנו משום מה את הצורך לעשות לעצמנו כל מיני חשבונות, ואצלי בטור החובה הופיעה העובדה שעדיין לא קראתי את אחת מיצירות המופת המדוברות ביותר, "המשפט" של קפקא.

במהלך קריאת הספר התעוררה בי לא פעם השאלה "מה בדיוק עשיתי רע למישהו שמגיע לי העונש הזה?". אם לפרט יותר, הנה מספר מילות תואר שמתקשרות אצלי ישירות לקריאת "המשפט": מחניק, מלחיץ, מעיק, מדכא, מעצבן. נראה לי שזה די מסכם את רוח הספר.

ובכן, מה בכל זאת גרם לי להמשיך לקרוא את הספר? מדוע כשסיימתי אותו הבטחתי לעצמי שבקרוב אקרא אותו שוב? קשה לי לענות תשובה הגיונית וברורה, אבל נדמה לי שבכל פעם שאני נתקל בגאונות, אני עומד פעור פה ומוכה תדהמה אל מול יכולתו של הסופר לשאת אותי אל המקומות הגבוהים ביותר אליהם יכולה להגיע הנפש האנושית.

"המשפט" סוחף אותך ללא רחמים מהרגע הראשון לתוך מציאות משוללת כל הגיון וסדר. הגיבור מוצא עצמו קרבן להחלטה שרירותית, למערכת משפטית מסואבת וחסרת אנושיות, עם כללי התנהגות לא ברורים.

חלק מהסצנות בספר הם כל כך אבסורדיות, עד שאתה לא יודע עם לצחוק לנוכח הטמטום או לבכות על גורלו המר של הגיבור, אדם משכיל ונבון שנאלץ לעבור את הגיהינום הזה. קפקא יותר מהכול גרם לי להרגיש שהאדם במו ידיו יצר מערכת ביורוקרטית שהופכת את מציאות חיינו לגיהינום עלי אדמות. לפעמים גם חשתי שיש משהו מעט נבואי בספר, שנים מעטות לפני שהמציאות אכן הפכה לגיהינום.

נכתב: 1914; ציון שלי: 4.75; ציון גודרידס: 3.96; דרגת קושי: 5; 

כל המחזות - אוסקר ויילד

אחד הדברים האהובים עליי בקניית ספרים הוא גורם ההפתעה. אני נכנס לחנות במטרה לקנות ספר מסוים, ולכן הגישה הפרקטית היא פשוט לגשת למוכר ולבקש אותו. אין מצב. אני מעדיף לשקוע בהנאה לתוך שלב התפתחותי של התבוננות, לבלוע בעיני את הספרים השונים המקיפים אותי, לתת לזמן להמתין בחוץ בסבלנות.

ככה בעצם מצאתי את "כל המחזות" של אוסקר ויילד. בהתחלה לא ממש האמנתי. ממש "כל" המחזות? כולם? לא היה לי מושג שקיים ספר כזה, לא קראתי עליו המלצה בשום מקום. דפדוף קצר בספר ותחושה גדולה של אושר, התרגשות לקראת חוויית קריאה מענגת במיוחד.

למי שלא מכיר, אוסקר ויילד הוא אחד הסופרים השנונים והמבריקים בכל הזמנים. להבדיל מהרבה סופרים בני המאה ה-19, הוא לא מייגע את קוראיו בכל מיני מסרים דידקטיים כאלה ואחרים. ויילד האמין באמנות לשם אמנות, ביופי שאי אפשר לעמוד בפניו. ובכתיבה שלו אכן יש הרבה יופי, אם כי בין השורות מסתתרת ביקורת ארסית ושנונה על החברה הוויקטוריאנית שבה חי, ובפרט על המעמד הגבוה.

מבין המחזות אהבתי במיוחד את הקומדיות "חשיבותה של רצינות" ו"בעל אידאלי". לטעמי ויילד במיטבו כשהוא משחרר כל רסן, ונותן לגיבורים שלו להכות זה בזה בשנינויות, לסתור את עצמם ללא הנד עפעף ולהתעלם לנוחיותו ממה שרבים יגדירו כ"אמת". נהניתי מאד.

פורסם: 1898; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 4.23; דרגת קושי: 3.25; 

עוזר לכל עת - רוברט ואלזר

רוברט ואלזר הוא ללא ספק אחד הסופרים היותר מיוחדים ומעניינים שקראתי. צורת הכתיבה שלו מציירת אדם שחי בקונפליקט פנימי תמידי, שסותר את עצמו כמעט בכל משפט בספר.

ואלזר הוא אמן שחי בחברה שבזה לאמנים, אך בו בעת הוא חלק מאותו חברה ולכן הוא בז לעצמו על נפשו הרגישה ועל נטיותיו האמנותיות. הוא מתקשה ליישב את הסתירות הפנימיות שלו, מה שגורם לסובבים אותו להיות מופתעים בכל פעם מחדש מתגובותיו שנעות בין חוצפה בלתי נסבלת לבין כניעות מתרפסת.

ב"עוזר לכל עת" ואלזר מתאר את קורותיו כעוזר (משרת) בביתו של מהנדס שממציא כל מיני המצאות מיותרות, ומנותק לחלוטין מהמציאות. העוזר מבין מצוין את המציאות, אבל לא רואה את זה כתפקידו לפקוח את עיניו של מיטיבו שמפנק אותו בתנאי מחיה טובים. העוזר מתאמץ להיסחף בהתלהבותו של המהנדס מהמצאותיו המגוחכות, מה שהופך את המהנדס הנכבד למגוחך במיוחד.

מערכת יחסים מעניינת מתפתחת גם בין העוזר לבין אשת המהנדס, שלה הוא בז על גינוני הגבירה שלה ועל צביעותה ובו בעת מעריץ אותה על היותה גבירה יפה ואצילית.

קשה להאמין שואלזר חי וכתב בתחילת המאה העשרים. הכתיבה שלו הקדימה את זמנה עד כדי כך שרק בשנות השבעים, הרבה אחרי שיצא ספרו האחרון, הוא זכה סופסוף לתהילה שהיה זכאי לה.

מעטים הספרים שעוררו בי כל כך הרבה מחשבות ותהיות על מה שאנחנו תופשים כמציאות, על הקונפליקט התמידי בין רצונותיו ושאיפותיו של האדם לבין הנורמות המקובלות בחברה שבה הוא חי, אשר כובלות אותו למוסכמות ומגבילות אותו.

״הדמויות של ואלזר הן בעלות מעין נאיביות ילדותית, שמאפיינת דמויות מאגדות ילדים… ואלזר מתחיל היכן שהאגדות מסתיימות. ׳ואם הם עדיין לא מתו, הם חיים עד עצם היום הזה׳. ואלזר מראה לנו איך הם חיים״ (ולטר בנימין, תרגום שלי, לא מתחייב על הדיוק)

פורסם: 1908; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 4.02; דרגת קושי: 3.75;

לא עכשיו, לא כאן - ארי דה לוקה

ספרו הראשון של ארי דה לוקה. ספר אוטוביוגרפי, מספר על ילדותו של הסופר. מכיל הרבה משפטים יפים, כמעט שירה, אבל ככלל לא מאד התחברתי.
יש איזו אוירה מלנכולית משהו ששורה על הספר, שנובעת בעיקרה מיחסיו של הסופר עם אמו. הרבה שתיקות ואי הבנות, הרבה גערות שפגעו עמוקות בילד הרגיש.
לטעמי הספר לא מספיק ממוקד. דה לוקה מספר על יחסיו עם חבר טוב בילדותו ועל יחסיו עם אהובתו, אבל הסיפורים הצדדיים לא ממש משרתים את העלילה המרכזית ולא לגמרי ברור לי למה הם נועדו.
ספר יפה, בעיקר בגלל הכתיבה הרגישה של דה לוקה, שהופכת את הרגעים הקטנים בחיים לתפאורה שמלווה את התפתחותו כילד, ובמידה מסוימת את התפתחותו של כל ילד בעל נפש רגישה.

חמניות עיוורות - אלברטו מנדס

מלחמת האזרחים בספרד דרך ארבע תבוסות קשות וכואבות. קראתי את הספר מיד אחרי זכייתה ההיסטורית של ספרד בגביע העולם בכדורגל, ולאחריו ספרד נדמית לי יותר מתמיד כעוף החול הקם מן האפר.

בהקדמה לספר, אותה ציטט מנדס מקרלוס פירה, כתוב "להתאבל פירושו להתקרב אל קיומו של חלל". וזוהי אכן הדרך שבה בחר מנדס להתאבל על קרבנותיה הרבים של המלחמה.

הספר מתחיל קצת לפני שהמלחמה מסתיימת, בכניעתו של צבא הרפובליקה, ומביא את סיפור גורלם הטרגי של המנוצחים, שלא תמיד משתייכים לצד המנוצח.

התבוסה הראשונה היא התמוהה מכולן. קצין בצבא של פרנקו בוחר להיכנע לצבא המובס יום לפני הניצחון בקרב על מדריד. המהלך שהוא מבצע נובע משיקולים כל כך מורכבים ומסובכים, הרבה יותר מורכב ממה ששני הצדדים הלוחמים מוכנים להבין, והוא נתפס כעריק מצד אחד ובוגד מצד שני.

התבוסה השנייה פשוט קורעת את הלב. אב צעיר שנותר לבדו עם תינוק בן יומו, מסתתר בהרים ללא מזון או קורת גג ומנסה בכל כוחו לשמור אותו בחיים. הסיפור הוא בעצם היומן שמשאיר האב ובו הוא מתאר את ניסיונות ההישרדות הנואשים שלו בצורה עובדתית, ללא רחמים עצמיים וללא אשליות.

התבוסה השלישית היא של אסיר, שברור לו כי מיד אחרי המשפט הצבאי הוא יוצא להורג. צירוף מקרים נדיר גורם לכך שהוא מוחזר לתא המאסר, ונאלץ להתמודד עם דילמות מוסריות קשות ובלתי אפשריות.

ולבסוף, התבוסה הרביעית והכואבת מכולן. חמדנותו ורשעותו של מורה צעיר, הופכת את חייה של משפחה שבה האב נאלץ לחיות במסתור, לבלתי אפשריים.

מנדס מצליח להתאבל ולהעביר את המסר האנטי מלחמתי שלו, בכתיבה מאופקת שהופכת את המציאות הקשה של גיבורי הספר למוחשית וכואבת. למרות התכנים הקשים, מנדס מצליח למצוא את היופי ברוח האדם, את האהבה וההקרבה דווקא בתנאים הקשים ביותר.

אהבתי מאד. מעטים הסופרים הזרים שקראתי, שיצירתם כל כך רלוונטית לקורא הישראלי.

פורסם: 2004; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.97; דרגת קושי: 4; 

הדו"ח של ברודק - פיליפ קלודל

ספרים שמבוססים על גימיק ספרותי נופלים בדרך כלל כשהגימיק הופך למייגע וממצה את עצמו. רק סופרי על בודדים (כמו למשל ז'ורז' פרק) יודעים לצאת מתוך הגימיק ולהפתיע במקוריות סוחפת.

קלודל בוחר לכתוב על השואה, מבלי בעצם לתת לסיפור שום סימן מזהה, שישייך אותו לזמן או מקום מסוים. על פניו זה נראה רעיון מעניין, להציג את השואה כקטסטרופה על זמנית ולשים במרכז הבמה את הרוע האנושי ושנאת הזרים, ללא התייחסות ישירה למאורעות היסטוריים אמיתיים. הבעיה העיקרית היא שלקלודל אין את הכלים הספרותיים הדרושים כדי להפוך את הרעיון המקורי שלו מגימיק לרומן בעל ערך ספרותי אמיתי.

הספר אמנם עוסק בצדדים הרעים של בני האדם, ומתאר מעשי אכזריות נוראיים, אבל הקריאה בו שוטפת ומרתקת.

קלודל כותב את הרומן מנקודת מבט של הגיבור שלו, טיפוס נאיבי ופשוט שמזכיר במידה רבה את האידיוט של דוסטוייבסקי. אופן החשיבה של גיבור הספר הוא פשטני למדי, מה שהופך גם את הספר עצמו לפשטני, שלא לומר רדוד במידה מסוימת.

בסופו של דבר היה לי מעניין לקרוא את ברודק, למרות תחושה קלה של פספוס.

פורסם: 2007; ציון שלי: 3; ציון גודרידס: 4.14; דרגת קושי: 3; 

גבר זר בא למשק - מיקה ולטרי

ספר יפה מאד. כתוב בצורה נפלאה, אך מעורר תחושה מסוימת של אי נוחות.

גבר מגיע למשק חקלאי כפועל שכיר, ומערער בצורה בלתי הפיכה את חייהם של הזוג שמעסיק אותו.

כבר מהעמוד הראשון בערך אנו נחשפים למשהו מאד בעייתי באישיותו של בעל המשק, ולשנאה וחוסר הכבוד שרוחשת לו אשתו. בהמשך מתבררת במלואה מערכת היחסים העכורה והטרגית בין בני הזוג.

יותר מהכול הזכיר לי הספר את "ברכת האדמה" של קנוט המסון. בעיקר ביחס לאדמה כאל דבר כמעט קדוש, האהבה הגדולה לטבע ולאורח החיים הקרוב לטבע, והזלזול של ולטרי באורח החיים המודרני.

במהלך הקריאה התעוררה בי תחושה לא נעימה מגישתו של הסופר כלפי אנשים חולים וחלשים. ולטרי בחר משום מה לעשות הקבלה בין יופי חיצוני לבין בריאות נפשית ופיזית. חוסר הסובלנות כלפי החלשים, שמתחבר לתחושה העולה מתוך הספר שעצם קיומם של אותם אנשים, מפריע לזרימתם הטבעית של החיים, מזכיר אידאולוגיות של משטרים אפלים. בשורה התחתונה, עם כל הביקורת שיש לי על המסרים של ולטרי, אהבתי מאד.

פורסם: 1937; ציון שלי: 3.75; דרגת קושי: 4;

נבוכותיו של החניך טרלס - רוברט מוסיל

או "ביקורת התבונה הטהורה", המהדורה המוערת לנוער. ולא שקראתי את קאנט, או איזשהו ספר פילוסופיה אחר. אבל התחושה היא שמוסיל הושפע רבות מהפילוסופים הגדולים של תקופתו, ובחר לשלב את אבחנותיו הפילוסופיות המעניינות במהלך העלילה.

היה לי קשה מאד לקרוא את הספר. חלקים רבים מהספר נכנסים כל כך עמוק לנבוכותיו של טרלס עד שהרגשתי שאני קצת הולך לאיבוד. דומה שמוסיל שייך לאותם סופרים שמניחים כי כל אדם משכיל הבוחר לקרוא אותו ודאי רכש מעט השכלה כללית, והוא בקי במידה מסוימת באותם כתבים שבעבר נחשבו לנכסי צאן ברזל של התרבות האירופית.

ובכל זאת, גאוניותו של מוסיל ניבטת אליך כמעט מכל משפט בספר הזה, ומשאירה אותך לעתים פעור פה לנוכח יכולתו לתאר במלים את אוסף הרגשות המורכבים של טרלס, רגשות שוודאי מוכרים במידה זו או אחרת לכל מי שעדיין זוכר את ייסורי הנפש של תקופת נעוריו.

מתחת לכל הנבוכות קיימת לה גם עלילה, תיאור קורותיו של טרלס בפנימיה. האכזריות והרוע של הנערים בני המעמד הגבוה נחשפת בכל כיעורה. אם יש איזשהו מסר ברור שמוסיל מנסה להעביר בספר, הרי הוא - הורים, אל תשלחו את הילד שלכם לפנימיה. בביוגרפיה של מוסיל כתוב שהוא עצמו היה חניך פנימיה, מכאן שהוא בטח יודע על מה הוא מדבר.

מומלץ רק למי שלא חושש מכתיבה מאתגרת, שלא עושה הנחות לקורא. למרות מסע התלאות שעברתי בקריאת הספר, נשארתי עם טעם של עוד מוסיל.

פורסם: 1906; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 3.72; דרגת קושי: 5; 

מבוך הזיתים - אדוארדו מנדוסה

אחרי שנהניתי מקורותיו של ה"בלש" ההזוי ב"תעלומת הקבר המכושף", המשכתי באופן טבעי לקרוא את "מבוך הזיתים", שאינו נופל ממנו בהומור המטורף ובהנאה הרבה שהוא מסב לקורא.
אהבתי מאד.

תולדות המצור על ליסבון - ז'וז'ה סאראמאגו

עייפות. תשישות. תחושה קלה של סחרחורת. בהחלט לא מומלץ למי שסובל מפחד גבהים.

והנקודה מה אתה? אותו סימן פיסוק כה מובן מאליו, שלעתים אף ניתן לבלבל בינו לבין פירור מזון אקראי שהותיר בטעות קורא לא זהיר. אך כשהמשפט הולך ומתארך, וסופו אינו נראה באופק, אני נתקף געגועים אל אותה נקודה יקרה ואל נוקדנותה הפסקנית.

ובכן מהו בעצם רומן טוב? האם זהו גבב של רעיונות פילוסופיים יפים, תפורים בתפירה גסה לעלילה שבחלקה מעניינת ובחלקה הרבה פחות? כי עם כל הרצון הטוב, כמה עניין אפשר לגלות באותו רווק בודד, בשלהי גיל העמידה, שחייב לקבל החלטות קשות כמו האם לצבוע את שערו והיכן לאכול את ארוחת הבוקר.

מי שכמוני מאמין שסאראמאגו הוא אחד הסופרים הגדולים של תקופתנו, ודאי ימצא לא מעט רגעים יפים ומהנים במהלך המצור. אבל אי אפשר להתעלם מכך שסאראמאגו מפספס כל מטרה שהוא מסמן ברומן הזה, שלא עומד בסטנדרטים הגבוהים אליהם הרגיל את קוראיו ברומנים אחרים.

פורסם: 1989; ציון שלי: 3.25; ציון גודרידס: 3.82; דרגת קושי: 4.5;

קריאת רשות - ויסלבה שימבורסקה

ספר שכיף לקרוא. אבל לא רק כיף, כי יש גם איזה אור מיוחד שעולה מהכתיבה של שימבורסקה.

אוסף של סקירות ספרים שכתבה שימבורסקה במשך כמה עשרות שנים. נשמע מעניין בערך כמו פרומו לתכנית החדשה של חנן עזרן בערוץ הראשון. כגודל אי הציפיה כך גודל ההנאה.

שימבורסקה בוחרת במכוון להתמקד בספרים שערכם הספרותי הוא זניח למדי (לפחות רובם). כל מיני ספרי הדרכה, ביוגרפיות, ספרי היסטוריה וכן הלאה. היא משתמשת בספרים כפלטפורמה לדיונים מרתקים על האופי האנושי, על ההיסטוריה האנושית, על ההבדל בין משוררים לבין אנשים מעשיים ועוד.

בסקירות הראשונות חשבתי שזה נחמד, אבל לא מעבר לזה. ככל שהמשכתי לקרוא כך נכבשתי אט אט באופיה המיוחד של שימבורסקה. היכולת שלה לשלב תבונה טהורה, הומור משובח ותפיסה הומנית, מאפשרת לה להציג בפני הקורא דרך שונה ומרתקת להתבונן על העולם, ולגלות קצת יותר הבנה לבני האדם על כל שיגיונותיהם.

כמו אצל סופרים רבים, כך גם אצל שימבורסקה השלם עולה על סך חלקיו, ומעבר לסקירות הספרים, הספר הזה הוא חוויה נפלאה.

פורסם: 1973; ציון שלי: 3.5; ציון גודרידס: 4.20; דרגת קושי: 3;

חיל הפרשים ועוד סיפורים - איסאק באבל

עברו כבר מספר שבועות מאז סיימתי לקרוא את "חיל הפרשים", ואני עדיין נזכר בו לעתים קרובות, קצת כמו שנזכרים באיזה מאכל טעים במיוחד, כזה שמפתיע את בלוטות הטעם ומשאיר בך תחושת התעלות נדירה.
הספר מורכב משלושה אסופות של סיפורים קצרים, הראשון על אודסה, השני על מלחמת האזרחים ברוסיה והאחרון על קורותיו של צעיר יהודי מאודסה (באבל עצמו?).
להבדיל מאוספי סיפורים קצרים אחרים שקראתי, הסיפורים הקצרים בכל חלק קשורים אחד לשני וישנן מספר דמויות שחוזרות, פעם כדמות ראשית ופעם כמשנית.
החלק של אודסה עוסק בטיפוסים הצבעוניים שאכלסו את העולם התחתון היהודי באודסה בתחילת המאה העשרים. הסיפור הראשון מתחיל במין מופע זיקוקים מרהיב שמותיר את הקורא קצת בהלם. יהודים בעולם התחתון? מאיפה זה הגיע? ואיפה בכלל נתקלתם בסופר רוסי שכותב כמו באבל. בתיאורים עתירי דמיון ועם המון הומור, פורש בפנינו באבל עולם שלם עם חוקים משלו והגיון משלו.
באבל עצמו היה קומוניסט נלהב וחסיד גדול של המהפכה. הוא אף לחם בשורות הצבא האדום בזמן מלחמת האזרחים. העובדות האלו מקנות ממד אוטוביוגרפי משהו לקובץ "חיל הפרשים". באבל מיטיב לתאר את זוועות המלחמה, של שני הצדדים הלוחמים, את האנשים הפשוטים, לוחמים ואזרחים כאחד, שהמלחמה הורסת את חייהם ולא מהסס גם לרדת על הגנרלים והמלחמות הקטנוניות שלהם אחד עם השני.
כשהגעתי לקובץ הסיפורים השלישי ציפיתי לנפילה אחרי הפסגות הגבוהות של "חיל הפרשים". באופן מפתיע, זה דווקא היה החלק האהוב עלי ביותר, עם כמה סיפורים קצרים מהיפים ביותר שקראתי, כמו למשל הסיפור על המעריצה של מופסאן והסיפור על שכר הסופרים הראשון.
לבסוף אני רוצה להודות לנילי מירסקי על עוד תרגום נפלא. אני זוכר שפעם קראתי טור של יהונתן גפן, שבו הוא התוודה שהסופרת האהובה עליו זו נילי מירסקי. אני בהחלט יכול להבין למה הוא התכוון.

פורסם: 1926, 1931; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 4.23; דרגת קושי: 3.5;

קראתי לאחרונה

המפתח - ג'ונאיצ'ירו טניזקי - ספר ארוטי מאד. שני בני זוג כותבים יומן פרטי כדי להתכתב אחד עם השני, בלי לעשות חשבון לנורמות ומסורת. מותח אבל כתוב במשקל נוצה.

השעות - מייקל קנינגהם - ספר יפה ומעניין. סיפורן של שלוש נשים בשלוש תקופות שונות. וירג'יניה וולף, עקרת בית אמריקאית משועממת בשנות הארבעים שקוראת את מרת דאלאווי וקלריסה ווהן, ניו יורקית מודרנית, מעין מרת דאלאווי בעצמה. נהניתי לקרוא, אבל הספר קצת מעוקר מבחינה רגשית. יותר מרגיש כמו תרגיל ספרותי. יותר אהבתי את הסרט.

האבודים - דניאל מנדלסון - ארוך מאד ודי מייגע. בסך הכל ספר מעניין, אבל הייתי חותך אותו בחצי לפחות.
מנדלסון יוצא למסע חיפוש אחרי אח של סבא שלו שנספה בשואה יחד עם אשתו וארבע בנותיו. הוא עובר את כל העולם כדי למצוא את השורדים הבודדים מהעיירה בולכוב, בתקוה שאולי יוכלו לספק לו מידע על קרוביו.
הבעיה העיקרית בספר היא שלמנדלסון יש המון מה להגיד על החיים, ולפעמים זה ממש לא מעניין. לעתים קרובות הרגשתי שמתחשק לי להגיד לו שהבנו את המסר ושימשיך הלאה בסיפור.
יש גם משהו קצת מביך בדרך שבה הוא בוחר לסנגר על העם האוקראיני ששיתף פעולה בשמחה עם הנאצים.