חפש בבלוג זה

יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

מותו של סוכן - ארתור מילר

אחד הספרים הכי יפים שקראתי השנה, מרגש, מרגיז, עצוב עד דמעות, מלא ביופי ובכאב.

עם פתיחת המחזה, אנו פוגשים את הדמות המרכזית, וילי לומאן, סוכן נוסע מזדקן, כשהוא מותש, על סף חוסר תפקוד, סובל מסניליות מתקדמת, שומע קולות מהעבר שמשבשים לו את תפיסת המציאות. השקרים שאותם טווה במאמצים רבים כל חייו, מתנפצים לו אחד אחרי השני בפניו, ורוחו שתמיד הייתה עליזה ותוססת, הולכת ונשברת.

במרכז המחזה ניצבים היחסים בין וילי לבנו ביף. הילד היפהפה והמוכשר, שגדל להיות כוכב כדורגל בתיכון, נערץ על ידי חבריו ופופולרי בקרב הנערות, הפך לגבר חסר מקצוע וחסר מטרה, נע ונד בין עבודות שונות, או בקיצור, כישלון. וילי שהעריץ את ביף בנעוריו, שנפח לו את האגו ללא הפסקה, שחזה לו עתיד של איש עסקים מצליח, לא מסוגל להתמודד עם המציאות. כל מפגש שלו עם ביף, הופך מיד לזירת התגוששות, שוב ושוב הוא מנסה להיתלות בשקר הגדול שביף שלו נועד לגדולות, מנסה לשכנע את ביף שעם קצת מאמץ מצידו חייו יעלו על המסלול הנכון, כי אין אדם שיוכל לעמוד בקסמיו של ביף.

את ארתור מילר אני זוכר מהמחזה "כולם היו בניי" שלמדתי לבגרות באנגלית. מה שזכרתי זה שאצל מילר לכל מלה, לכל משפט ולכל שם יש איזו משמעות נסתרת, וחצי מהעלילה מתחבאת בין השורות. וכך אנחנו רואים איך הוא פורם אט אט את רשת השקרים שנטוותה על ידי וילי בעזרתם של אשתו לינדה ובנו הצעיר הפי. כל דמות משנית מהווה איזו השתקפות מהעבר, שנועדה להעצים את תחושת הכישלון של וילי, ולהמחיש את הפער בין חלומות העבר לבין ההווה המאכזב. אחד הרגעים המרגשים במחזה, זה המפגש של וילי עם ברנארד, חבר ילדות של ביף שכנער תמיד חסה בצלו. וילי מכבד את ברנארד ומברך אותו, אבל אי אפשר שלא לחוש בתחושת החמיצות שלו אל מול הפער בין ברנארד המצליח לבין ביף הכושל.

יש ספרים קלסיים, שבהם אתה יכול ליהנות מהכתיבה היפה, מהעושר הלשוני, מרעיונות מעניינים וכן הלאה, אבל ברמה הרגשית אתה נשאר מנותק, בעיקר בגלל שהיצירה איבדה את הרלוונטיות שלה. זה לא המקרה כאן. "מותו של סוכן" מצליח לגעת ולרגש, גם בזכות הגאונות של מילר וגם בזכות העיסוק בנושא שתמיד יישאר רלוונטי, החלומות שאנו טווים סביב ילדינו, הגאווה העצומה שאנו חשים עם כל הישג פעוט שלהם, וההתמודדות הקשה עם חוסר היכולת של הילדים להגשים את כל התקוות שההורים תולים בהם.

מומלץ בחום. לדעתי זהו ספר חובה לכל הורה, ספר שאומר לנו לחיות במציאות ולא בחלומות, ולאהוב ולקבל את הילדים שלנו על יתרונותיהם וחסרונותיהם.

פורסם: 1949; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 3.55; דרגת קושי: 3.5; 

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

יום שני, 19 בדצמבר 2011

האמא של הכלב - פאוולוס מאטסיס

צחוק צחוק, אבל כשזה כואב, זה דוקר כמו סכין.

מה שהכי אהבתי בספר, זה את כישרונו של מאטסיס להציג בפנינו את הגיבורים האמיתיים של המלחמה. אלו לא הלוחמים שלא שבו משדה הקרב, וגם לא הפרטיזנים שמתחבאים בהרים ומתכננים פשיטות נועזות על כוחות הכיבוש. הגיבורים האמיתיים אלו הן האמהות, שצריכות להתמודד יום אחר יום עם הצורך הבלתי אפשרי להשיג אוכל לילדיהן שכמעט וגוועים ברעב. אמהות שיעשו הכול, ואפילו קצת יותר מכך, כדי לשמור על ילדיהן בחיים.

מאטסיס משתמש בספר בתרגיל ספרותי ידוע, כאשר הוא בוחר בדמות מספר שהיא לא חכמה במיוחד ולא שפויה במיוחד, וכך הוא יכול לתאר את זוועות הכיבוש עם לא מעט הומור שחור, וכמובן להכניס בין השורות את הדעות הפוליטיות שלו.

המספרת רוביני, ילדה בזמן הכיבוש ואישה מבוגרת בהווה, משלבת מציאות עם כושר המצאה מפותח, כשהיא מגוללת בפנינו את תולדות העיירה שלה בזמן הכיבוש. דרכה אנחנו לומדים להכיר כמה טיפוסים נפלאים כמו גברת קנלו, גברת אנדריאה ואחרות, שמצליחות לשמור על כבודן ואנושיותן בתנאים בלתי אפשריים.

הספר כתוב עם הרבה הומור, אבל הסיפור עצמו הוא קשה וכואב. דרך התמימות הילדותית של רוביני אנחנו חווים את המציאות הקשה, על רגעיה הכואבים, שחלקם כואבים באופן מיוחד. יש קטע אחד בספר, שאני לא ארחיב עליו כדי לא להרוס, תיאור של אכזריות איומה שפשוט קורע את הלב.

ספר יפה ומרגש, על יופי ואהבה בזמנים קשים ועל צלקות שאף פעם לא מגלידות.

פורסם: 1990; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 4.32; דרגת קושי: 3.25; 

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

ברלין, אלכסנדרפלאץ - אלפרד דבלין

אי אפשר שלא לאהוב את גיבור הספר, פראנץ ביברקופף. אסיר משוחרר, רוצח מורשע, שהרג את אהובתו כשזו ביקשה לעזוב אותו, סרסור, עבריין קטן, וכן הלאה. ובכל זאת, מדובר באידיוט טוב לב, תמים להכעיס, תינוק מגודל שנוטה לשתות יותר מדי, לא יודע מתי לסתום את הפה ומכניס את עצמו בטיפשות מפליאה לאינספור צרות איומות.

העניין עם ביברקופף שאחרי שהוא משתחרר מהכלא הוא מחליט להיות אדם הגון. ואז כמו איוב מודרני, העולם מתנפל עליו וחובט בו שוב ושוב, מפיל אותו לקרשים, ואז מכה בו שוב.

ברלין 1928. רק חמש שנים לפני שהגרזן יורד, העיר שסועה בין ימין קיצוני ואלים לשמאל קיצוני ואלים, שלפעמים קשה להבדיל ביניהם. כשקראתי את הנאום באסיפה של האנרכיסטים, הייתי משוכנע בהתחלה שמדובר במפלגה הנאצית. פנטיות אנטי דמוקרטית, אנטי ממסדית מפעפעת בכל פינה. ההמון צועד כמו עיוור אחרי הססמאות הנבובות של המחנות השונים, אפס סובלנות לדעות שונות. פראנץ מתעסק קצת בפוליטיקה, אבל לא ממש מבין במה מדובר.

אלפרד דבלין מתאר את ברלין באופן כזה שאתה פשוט נמצא שם. כמו מעין מצלמה תזזיתית שעוברת מאדם לאדם ברחוב, מבית לבית, ומראה לא רק את האנשים, אלא גם על מה הם חושבים, ולפעמים המצלמה נעצרת על מישהו ואנו מתוודעים לסיפור חייו, לשאיפות שלו וממשיכים הלאה. חיים את התקופה דרך כותרות העיתונים, דרך השיחות הבטלות של יושבי בתי הקפה, ובעיקר דרך עולמם של העבריינים הקטנים והעלובים שנפרש לעינינו דרך סיפורו של פראנץ.

אני מתקשה לחשוב על ספר קשה יותר לתרגום, ולכן אי אפשר שלא להעריץ את ניצה בן-ארי על תרגום שמצליח לשמור על העושר הרוחני העצום של הספר הזה.

נהניתי מאד לקרוא. ספר שיש בו את כל מה שאפשר לבקש מיצירה גדולה, ועוד.

פורסם: 1929; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.85; דרגת קושי: 4.5;

יום שישי, 28 באוקטובר 2011

זקנה - איטאלו סבבו

או "ייסורי אמיליו ברנטאני הלא כל כך צעיר". מילא שאמיליו מתייסר, הוא בסך הכל דמות ספרותית, אבל למה לייסר ככה את הקורא? אין איזו אמנה או משהו בנושא? אז כמובן נשאלת השאלה למה לקרוא ספר שמעביר את הקורא כזה מסע ייסורים? ובכן, למרות שבחלקים מסויימים בהחלט שקלתי לנטוש, המשכתי לקרוא כי איטאלו סבבו הוא סופר מעולה, והספר הזה הוא יצירה יפה ומרתקת, שמעוררת לא מעט מחשבות.

אמיליו מתוסבך מכל הכיוונים. לפחות חצי מהספר עוסק במחשבות שמייסרות אותו, באופן החשיבה האינפנטילי שלו המלא בפאתוס מגוחך, בקטנוניות ובאנוכיות. אמיליו מחליט שהגיע הזמן שגם הוא יתחיל לבלות קצת. יחזיק איזה מישהי קלילה כזו שתשעשע אותו ותשמש אותו לפורקן רומנטי ללא שום מחוייבות מצידו. הבעיה היא שמהר מאד הוא מתאהב בה ומאבד לחלוטין שליטה על חייו.

אנג'יולינה היא בחורה יפהפיה, טפשה למדי, שמשקרת כמעט תמיד. מוצאת חן בעיניה תשומת הלב שהיא מקבלת מאמיליו, מוצאת חן בעיניה ההערצה שלו, כמו גם הערצתם של בחורים רבים נוספים, אותם היא צוברת בתמונות שהיא תולה על קיר חדרה. אמיליו יודע שחצי עיר כבר עברה עליה, הוא יודע שהיא משקרת ואף תופס אותה בשקרים, הוא יודע שמערכת היחסים הזאת מייסרת אותו, שהוא אוהב מישהי שלא יודעת להחזיר אהבה, ובכל זאת הוא לא מסוגל להתנתק ממנה. הוא גם יודע שבלי אנג'יולינה מלאת החיים, הוא משול לאדם מת.

אז למה קוראים לספר הזה "זקנה" אם הגיבור שלו הוא בשנות השלושים לחייו? את זה גיליתי רק באחרית הדבר המצויינת של המתרגם אריאל רטהאוז. הסיבה היא אופיו הזקן של אמיליו, הבטלנות שלו וחוסר השאפתנות שלו. עוד דבר מעניין שגיליתי זה שהסופר הוא יהודי, ששמו האמיתי הוא אטורה שמיץ, וגם הגיבור של הרומן הוא יהודי! ולא רק זה, הרומן מבוסס על פרטים אוטוביגרפים של הסופר עצמו. וכאן מגיעים לנקודה רגישה, שבה הסופר תולה את אופיו הזקן של אמיליו, את חוסר יכולתו לחיות את החיים במלואם, לעצם היותו יהודי, הזר הניצחי, הלא שייך, טענה שמוכרת לרובנו מהספרים של פיליפ רות או הסרטים של וודי אלן.

כדאי לקרוא, למי שמוכן להשקיע, למי שיש נפש רומנטית, למי שרוצה להיזכר בעידן של תמימות שחלף מזמן.

פורסם: 1898; דירוג שלי: 4; דירוג גודרידס: 3.52; דרגת קושי: 4; 

יום שבת, 15 באוקטובר 2011

כלאדם - פיליפ רות

ספר לא קל לקריאה. גם לא אחיד ברמתו, חלקים מסוימים הם יפים מאד, בעוד שחלקים אחרים הם מייגעים, שלא לומר משעממים.

גבר מזדקן, בן 71, במצב בריאותי רעוע למדי, מוצא עצמו מעביר את סוף חייו בבדידות, שקוע בצער על הטעויות שעשה בחייו, על העוולות שגרם לאנשים שאהבו אותו. אבל בסך הכל הוא היה איש טוב. בן טוב, אח טוב, בעל טוב (רוב הזמן) וכן הלאה. אז מה בעצם השתבש? איך החיים שלו התגלגלו למין סוף עגום שכזה? צריך לקרוא כדי להבין, כאשר השגיאות הגדולות, ההחלטות הכי חשובות והכי הרסניות נחשפות, כמעשים שנעשו שלאחר יד, ללא מחשבה, ללא כוונה לפגוע.

מקור האור העיקרי בחייו היא בתו ננסי. אהבתי את הדרך שבא רות מתאר את מערכת היחסים בין האב לבתו. "הוא אף פעם לא באמת הפסיק לדאוג לה, גם לא הבין איך קרה שילדה כזו היא שלו."

יש שיר שמאד מתחבר לי לספר הזה, "עתיד" של גבריאל בלחסן: "... אבל בלילה, געגוע ליד חמלתית. לשקט, לסדר, להגיון, בתוך מערבולות של זבל דביק. שלא אשאר ככה בלי כלום. עם קצבה וקופסאות כדורים. ויחלפו השנים וארקב פה לבד. ..."

אם יש איזשהו מסר בספר הזה, אם יש איזשהו מסר שהרגשתי שרות מנסה להעביר לקוראים שלו, זה שאם התמזל מזלך ויש לך בת זוג אוהבת, תומכת, חברה טובה, אם יש לך מישהי כזאת, אז תעריך את זה, תעשה הכל כדי לשמור על הזוגיות הזאת, כי שום פרשת אהבים עם צעירה יפהפייה לא שווה את הריקנות שתלווה אותך עד סוף חייך.

פורסם: 2006; ציון שלי: 3.25; ציון גודרידס: 3.61; דרגת קושי: 3.75; 

יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

יותר מדי אושר - אליס מונרו

זהו הספר השלישי של מונרו שאני קורא השנה והרביעי בסך הכל. כל הספרים היו מעולים, אבל "יותר מדי אושר" מתעלה על כולם. עשרה סיפורים קצרים, יפים, מרגשים, מרתקים, מפתיעים, כתובים בצורה מושלמת. אליס מונרו מעניקה לקרוא חוויית קריאה מופלאה, שאני בתור קורא לא מעז לצפות לה משום ספר. הערצה, מילה שאני די סולד ממנה באופן כללי, אבל זו בהחלט הדרך הטובה ביותר לתאר את היחס שלי לכתיבה של מונרו.

לא קל להתחבר למונרו. אל הספר הראשון שלה שקראתי, "בריחה", לא ממש הצלחתי להתחבר. רק שבועות או אולי חודשים אחרי שסיימתי לקרוא אותו, התחלתי להבין עד כמה מונרו היא סופרת גדולה. זו פשוט לא הספרות שהייתי רגיל אליה, לא הדפוסים הקבועים, שמאפשרים לנו לשייט בנוחות בעלילה, להיאחז בעוגנים מוכרים ולזהות תפניות קילומטרים מראש. אצל מונרו העלילה מתפצלת בין דמויות משנה רבות, שלעתים מפתיעות והופכות לדמות ראשית, מתפצלת בין תקופות שונות בחיים, שמאפשרות נקודת מבט סלחנית יותר על מה שנראה כל כך טרגי בהווה.

למרות שמדובר בסיפורים קצרים, העומק של הדמויות והעושר של העלילה יוצרים תחושה שמדובר ברומן, אם כי ברומן מאד קצר. בעוד שסיפורים קצרים מתמקדים לרוב באיזו סצנה בודדת בחיי הדמויות, הרי שאצל מונרו מדובר בתקופות חיים שלמות, אותם היא מקפלת בצורה הייחודית שלה לתוך עמודים ספורים.

אם יש משפט שמסכם בצורה טובה את הספר, הרי זה המשפט האחרון בסיפור "ונלוק אדג'": "בעוד אנשים חולפים על פני בדרכם לשיעורים, בדרכם לעשן ואולי לשחק ברידג' במועדון הסטודנטים. בדרכם לקראת מעשים שהם עדיין לא ידעו שהם מסוגלים לעשות."

פורסם: 2009; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.83; דרגת קושי: 4;

יום שבת, 24 בספטמבר 2011

בדידותם של המספרים הראשוניים - פאולו ג'ורדנו

לפעמים אתה קורא איזה ספר ממש טוב, אבל קצת מעיק, ועל המדף מחכה לך עוד ספר טוב, ואתה יודע שגם הוא עלול להיות קצת מעיק, אז אתה אומר לעצמך, למה שאני לא אעשה איזה הפסקה קטנה, אתנחתה שכזאת, ואקרא איזה רב מכר קליל, שיעביר לי את הזמן בין לבין, ואז אתה פותח את הקליל, ויש שם ילד וילדה, שקורה להם משהו עצוב, ואז הם נהיים קצת מוזרים כאלה, קצת שונים מהאחרים, ויש להם קשיים חברתיים, והם פוגשים כל מיני אנשים, ורוב הזמן הם עצובים, ומבולבלים, ולפעמים הם קצת פחות עצובים, ואז הם מחליטים משהו, אבל עושים את ההפך, כי הם כאלה מין מוזרים ומבולבלים, והם כמעט מתחברים, אבל לא ממש, והם מתבגרים, והם פוגשים עוד אנשים, ובסוף הם שוב מחליטים משהו, אבל לא ממש ברור מה, ואז הספר נגמר, ואתה קצת מצטער על הזמן שבוזבז, שיכולת לנצל לדברים מועילים, כמו להתאמן בהליכת סרטן, או להחזיק מטאטא על היד, ואז אתה נזכר בספר הטוב שמחכה לך על המדף, שמחר תתחיל לקרוא אותו, ולא אכפת לך כבר אם הוא יהיה קצת מעיק, וזו בעצם הייתה כל המטרה.

פורסם: 2008; ציון שלי: 2.5; ציון גודרידס: 3.62; דרגת קושי: 2;

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

לא לישון לעולם - וילם פרדריק הרמנס

את הספר הזה מומלץ לקרוא לאט, לא יותר מעשרה, עשרים עמודים ליום. את הרעל יש לצרוך במנות קטנות.

גיבור הספר אלפרד, הוא טיפוס די בלתי נסבל ומיזנתרופ לא קטן. בנוסף לכך הוא מלא בטענות לכל הסובבים אותו, הורים, אחותו, חברים, פרופסורים, כולם קושרים קשר כדי לאמלל אותו, מתכננים תוכניות זדוניות מאחורי גבו וכן הלאה. בכל פעם מחדש המציאות טופחת על פניו, מוכיחה לו שהחשדות שלו הן חסרות ביסוס, אך זה לא מונע את הגעתו של גל פרנויות חדש.

מה נשמע יותר רומנטי ממסע מחקר מדעי לצפון נורבגיה, לטבע הפראי והיפהפה, שרק בודדים הגיעו אליו? ובכן, לאחר התיאורים של הרמנס, תתקשו לחשוב על סיוט יותר גדול שאדם יכול לבחור להמיט על עצמו. ענני יתושים בלתי פוסקים שחודרים לכל פינה בגוף, שבילים סלעיים בהם כל צעד יכול להיות הצעד האחרון, שמש אינסופית שלא מאפשרת לישון וקור מקפיא עצמות. ואם זה לא מספיק גרוע, אלפרד ההולנדי בוחר לצאת למסע הזה בכושר ירוד, עם ציוד לא מספיק טוב, מה שגורם לו לרגשי נחיתות איומים מול חבריו הנורבגים.

הרמנס כותב יפה מאד, ומצפה מהקוראים שלו שישקיעו קצת מאמץ כדי להבין אותו. הוא משתמש בציטוטים של פילוסופים מפורסמים, ומעלה רעיונות מקוריים משל עצמו על טבע האדם, על חוסר הטעם בחיי השגרה ועל הסתמיות הכללית שמביאה עמה הקדמה המדעית. הוא מזכיר לנו שלכל הישג מדעי קדמו הרבה כישלונות, ואף אחד לא כותב בספרי הלימוד על כל המדענים הגדולים והמוכשרים שנכשלו. והשאלה הגדולה, מה קורה לסטודנט המוכשר אחרי שסיים את כל המבחנים בהצלחה? לאן הוא אמור להתקדם, אחרי שהגיע לסוף המסלול שאחרים כבר סימנו עבורו? "כל השאר הוא ללטש עדשות במו ידיך. או להיסחב ימים שלמים עם ארבעים קילו על הגב."

פורסם: 1966; ציון: 4; ציון גודרידס: 3.87; דרגת קושי: 4.25;  

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

מוזיאון התמימות - אורהאן פאמוק

נשברתי בעמוד 150. הספר כתוב לא רע בסך הכל, אבל יש בו משהו מעיק ובאופן כללי הוא די משעמם. בדרך כלל אם ספר לא מוצא חן בעיני אני מפסיק בשלב מוקדם יותר, אבל משום מה לספר הזה נתתי שוב ושוב הזדמנות לכבוש אותי, עד שהגעתי למצב שלא בא לי לקרוא אפילו משפט אחד נוסף. אני מודה שמאד נהניתי לקרוא את העמודים הראשונים. הבעיה העיקרית היא שהרעיונות שמובעים בעמודים האלה, חוזרים על עצמם עוד עשרות פעמים בהמשך הספר, ובחזרות האלה יש משהו קצת מתיש.

יום שישי, 5 באוגוסט 2011

לבד בברלין - הנס פאלאדה

אדם קם בבוקר, הולך לעבודה כמו בכל יום אחר, ופתאום נופלת עליו ההכרה שכולם מסביבו השתגעו. והוא, שכל חייו הקפיד להיות הכי בסדר, לעבוד קשה, להיות אזרח למופת, לא להפריע לאיש, והוא, אדם פשוט, פטריוט נאמן, מבין שרוח רעה השתלטה על המדינה שלו, ותפקידו כפטריוט הוא לעשות כל שביכולתו כדי לסלק את הרוח הרעה הזו מארצו.

האמת שדי התעצבנתי בהתחלה. הבן אדם חי תחת שלטון נאצי ורק ב1940 הוא מבין שמשהו לא בסדר? רק כשהוא נפגע אישית, הוא פותח סופסוף את עיניו. מצד שני, מי אני שאשפוט אותו? אדם לא משכיל, שמעולם לא שקע במחשבות ברומו של עולם, מי הוא בכלל שיקום ויפעל נגד השלטון? שלא לדבר על הסיכון העצום שלוקח על עצמו מישהו שחי תחת משטר טוטליטרי, ומעיז לחשוב בצורה שלא מוצאת חן בעיני המשטר.

קשה לגלות אמפתיה לגרמנים, וזו הייתה כנראה הבעיה הקשה ביותר שלי בקריאת הספר. ניסיתי להתנתק, לקרוא בצורה אובייקטיבית ככל האפשר, אבל זה לא ממש עבד. אם להודות על האמת, עד עמוד מאתים בערך, שקלתי מדי פעם לנטוש את הספר. הרגשתי שבאיזשהו מקום אני קורא ספר תעמולה פוליטי, שנועד לנקות את העם הגרמני מפשעי הנאצים, ולהדגיש את מקומם של מתנגדי המשטר. אבל בהמשך נכנסתי לרומן, נהניתי מהכתיבה המותחת, מהאמפתיה של הסופר לגיבוריו, והבנתי את הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים אהבו את הספר.

כדאי מאד לקרוא. "לבד בברלין" הוא ספר שגדול יותר מהערך הספרותי שלו, וגדולתו היא בכך שהוא נותן כבוד לאומץ הלב הבלתי נתפש של אלה שבחרו להילחם, למרות כוחם המוגבל ולמרות שמאבקם היה מלכתחילה חסר סיכוי.

פורסם: 1947; ציון שלי: 3.75; ציון גודרידס: 4.24; דרגת קושי: 3.5; 

יום שבת, 23 ביולי 2011

בית היפהפיות הנמות - יאסונרי קוובטה

"לאחר מחשבה קלה הוסיפה ושאלה: 'מישהי מהנערות עד עכשיו, גרמה לך לחשוב שהיא "מדהימה"?'

'בטח, כולן. מה שמדהים בהן לגבי אדם זקן היא העובדה שהן צעירות'."

אחד הספרים היותר מקוריים, מוזרים ומפתיעים שקראתי לאחרונה. זה מתחיל מהתפאורה, בית שאליו באים זקנים שאיבדו את יכולותיהם כגברים, כדי לבלות את הלילה עם נערות ישנות. הנערות נתונות להשפעת סמי שינה חזקים כך ששום דבר לא יעיר אותן. כבר מצטייר כאן קונפליקט, בין הרמה הפיזית, שבה הנערות מסמלות את החיים בשיאן, לעומת הקמילה של הזקנים, לעומת הרמה הנפשית, שבה הזקנים מלאי חיים לעומת הנערות שמבחינה מסוימת הן פשוט מתות.

כל הרעיון הוא מצד אחד מאד ארוטי, ומצד שני מעורר דחייה עזה, עם תחושה קלה של נקרופיליה. כך גם מרגיש גיבור הספר, אגוצ'י בן ה67, שמגיע למקום בעקבות המלצה של חברו. אגוצ'י משתוקק לשוחח עם הנערה, להכיר אותה, להיות חלק מחייה. העובדה כי הנערה לעולם לא תדע כי הוא בילה אתה לילה פשוט משגעת אותו. מחוסר ברירה הוא שוקע אט אט בזיכרונות על הנשים השונות אותן אהב במהלך חייו, על הזקנה, ועל כמה מעט עוד נשאר לו להיות גבר.

זהו ספר לא קל לקריאה. הרבה עצב, הרבה זקנה. יש גם לא מעט חזרות מייגעות, אך בסך הכל מדובר בספר יפה ומיוחד.

פורסם: 1960; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 3.65; דרגת קושי: 4;

יום שישי, 8 ביולי 2011

אי ציות - אלברטו מוראביה

ספר שבחלקו הוא חדשני ומעניין ובחלקים אחרים קצת טרחני ומייגע.

אלברטו מוראביה מתאר דרך התבגרותו של נער בשם לוקה, את המעבר הקשה מעולם הילדות לעולם המבוגרים. כמו נחש שמשיל את עורו, לוקה מבצע ברמה הפיזית פעולות אשר מנתקות אותו סופית מעולם הילדות, אך כיוון שהוא עדיין לא בוגר מספיק, הוא שוקע לתהום בין שני העולמות ומאבד אט אט מתוך בחירה את הקשר עם עולם המציאות.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, התלהבתי מאד מהאופן שבו מוצג המשבר הנפשי הקשה שבו נמצא לוקה, משבר שפוקד מתבגרים רבים. בהמשך הפריעו לי שני דברים, ראשית, מוראביה בוחר לחזור שוב ושוב על אותו רעיון, עד שקטעים מסוימים הם פשוט משעממים. הדבר השני שהפריע לי הוא שבאיזשהו שלב הרגשתי שמוראביה מתנתק מלוקה כנער צעיר, בעל יכולת הבנה מוגבלת, ומחשבותיו של לוקה הם בעצם מחשבות של אדם מבוגר, של מוראביה עצמו.

אם מתעלמים מהמגרעות, אפשר בהחלט ליהנות מהשפה העשירה והמיוחדת בספר. החלקים בהם מגלה לוקה את העולם הארוטי הם יפים מאד, ובהם מגיעה לשיא יכולת הכתיבה של הסופר.

"בעצם היה רעב לאישה הזאת, ורעבונו הפך אותה לנחשקת; אבל באותה צורה היה רעב לאור הרך שהפיצה המנורה שעל הארונית, לרהיטים העומדים באפלולית, ללילה, לשקט שכנראה שרר מחוץ לבית, ואפילו לצליל הכרסום שמשמיעה התולעת הנוברת בעץ של השולחן."

אין מה לעשות, כשמישהו רעב לצליל כרסום של תולעת הוא ישר קונה אותי. ככה זה, כל אחד ונקודות התורפה שלו.

פורסם: 1947; ציון שלי: 3.25; ציון גודרידס: 3.39; דרגת קושי: 4.5;

יום שני, 4 ביולי 2011

היי שלום, יפתי - ריימונד צ'נדלר

""יש לך חוש הומור מוזר במקצת", הוא אמר.

"לא מוזר", אמרתי. "פשוט חסר מעצורים"."

ריימונד צ'נדלר הוא כנראה האבא, האמא ורוח הקודש של כל סרטי הבלש שראיתי במאה שנה האחרונות לפחות. יש לו סגנון שיכול לגרום לכל גבר מרופט לתחושה זמנית של קשיחות פריכה (אני מניח שגם ויסקי יכול לעזור).

"לתפריט בשמונים וחמישה סנט היה טעם של שק דואר זרוק והוא הוגש על ידי מלצר שנראה כאילו הוא מוכן לתקוע בי אגרוף תמורת רבע דולר, לחתוך לי את הגרון בעד ששים סנט, ולקבור אותי בים בתוך חבית בטון בעד דולר וחצי, בלי מס ערך מוסף".

זה כנראה עולם הדימויים של מי שחי ונושם את עולם הפשע.

אין לי איזה תובנות מעניינות מהספר הזה, חוץ מהבנה קצת יותר מעמיקה בהשפעה של ויסקי על המוח האנושי, ושלהיות בלש פרטי לא ממש משתלם כלכלית. פיליפ מארלו הוא ללא ספק אחד מהגיבורים הספרותיים היותר חד ממדיים שנתקלתי בהם. אפשר לסכם אותו בגבר קשוח שלא נרתע מסכנה. וכמובן שהנשים נופלות שדודות לרגליו.

אבל כל זה לא ממש משנה, כי מדובר בספר שכיף להעביר אתו כמה שעות מותחות, לצלול לתוך הביבים של העולם התחתון, לבלות עם ערב רב של טיפוסים מפוקפקים עם המורה דרך הכי cool שאפשר לדמיין.

""זה נראה לך חשוב?" שאל ביובש.

"אולי אתה יודע מספיק בשביל לדעת מה חשוב. ומה לא חשוב. אני לא"."

ועוד אחד לסיום, שדי מסכם את רוח הספר:

"הייתי זקוק למשקה, הייתי זקוק להרבה ביטוח חיים, הייתי זקוק לחופשה, הייתי זקוק לבית מחוץ לעיר. מה שהיה לי זה מעיל, כובע ואקדח. לבשתי אותם ויצאתי מהחדר."

פורסם: 1940; ציון שלי: 3.5; ציון גודרידס: 4.11; דרגת קושי: 2.5;

יום שבת, 25 ביוני 2011

אל המגדלור - וירג'יניה וולף

"והיא רצתה לומר לא דבר אחד, אלא הכול. מילים קטנות שמפרקות את המחשבה ומבתרות אותה לא אומרות כלום."

גם אני רוצה לומר הכול, ומרגיש שכול מה שאכתוב על הספר הזה רק ימעיט מעצמתו ומיופיו. אבל לא אעשה לעצמי הנחות. מדובר בספר יפה ומיוחד. כמעט כל משפט שקראתי, גרם לי להיעצר ולהרהר, להיסחף ולהיטלטל בין סבך של רגשות שונים וסותרים, להתמודד עם השדים הכי פרטיים וחבויים. והכול כתוב כל כך יפה ומרגש, כאילו מעולם לא הייתה סתירה בין כתיבה פוליטית לבין כתיבה איכותית.

"היא חפרה חור קטן בחול וכיסתה אותו, לקבור בו כביכול את שלמות הרגע. הוא היה כטיפה של כסף שטובלים בתוכה להאיר את חשכת העבר."

מרת ראמזי היא הרעיה המושלמת. אוהבת, מפרגנת, אם למופת ויפהפייה. היא גם מארחת מושלמת, שדואגת לספק לכל אורח את מידת תשומת הלב והחנופה המוקפדת שמתאימה לו. מרוב עיסוקים ואלטרואיזם, לא נותר לה אף טיפה של זמן להיות פשוט היא עצמה, במיוחד כשבעלה שואב ממנה אנרגיות עצומות בציפייה שלו לאהדה ותמיכה בלתי פוסקים.

וירג'יניה וולף נוהגת באכזריות איומה. היא מציבה מראה מול כל המרות ראמזי למיניהן, מנתחת לפרטי פרטים את הזוגיות שלהן, את הפשרות האינסופיות, ומנפצת את תמונת המציאות השלווה של התא המשפחתי הקלסי, שבו תפקידה של הרעיה מסתכם במילוי צרכיו של הגבר, כשהצרכים שלה זוכים להתעלמות מוחלטת.

דוסטוייבסקי אמר פעם: "כולנו יצאנו מתחת לאדרת של גוגול". באופן דומה אפשר לומר שרבות מהסופרות שקראתי, כתבו לאורו של המגדלור של וירג'יניה וולף. וולף לא רק ממציאה סגנון ספרותי חדש, היא גם ממציאה חשיבה אנושית חדשה, חשיבה מהפכנית, ששמה לראשונה את האישה במרכז, חשיבה שמשנה לחלוטין את ההפרדה המקובלת בין עיקר לטפל.

ספר לא קל לקריאה. אין כמעט (אם בכלל) עלילה, ומרבית תשומת הלב מוקדשת לניתוח המחשבות, הרגשות, המחוות וכן הלאה של גיבורות הספר. אהבתי מאד.

פורסם: 1927; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 3.79; דרגת קושי: 4.5;

יום ראשון, 12 ביוני 2011

אנחנו - יבגני זמיאטין

הדיסוטופיה "אנחנו" הרבה פחות ידועה מ"1984" ו"עולם חדש מופלא", ובצדק. זמיאטין הוא ממש לא בליגה של אורוול או האקסלי.

ב"אנחנו" יש כמה רעיונות מעניינים, אבל זה ממש לא מספיק בשביל להחזיק ספר שלם. גם הדמיון של זמיאטין לא ממש מעורר השתאות. החברה העתידנית שלו היא בסך הכול רודנות קצת יותר משוכללת, עם אמצעי דיכוי טכנולוגיים, אבל לא שונים בהרבה ממה שהיה ידוע ומוכר בתקופתו. המורדים שלו מזכירים יותר מהכול חבורה של ניהיליסטים רוסים בראשית המאה העשרים. היחסים בין המינים נראים מיושנים גם במושגים של המאה ה21.

המשטר החדש מבוסס על העיקרון שבכדי להשיג אושר צריך לצמצם למינימום את מידת החופש. הרעיון חוזר על עצמו בואריאציות שונות לאורך כל הספר. לא ממש ברור כיצד אוכף המשטר החדש את עצמו על הנתינים, למה הם לא בורחים, למה כולם כל כך כנועים וצייתנים וכן הלאה. אנחנו נאלצים להסיק שזהו המצב הנתון.

העלילה בספר היא בסדר בסך הכל, אם כי יש לא מעט חזרות מייגעות, ולפעמים זה כבר גובל בשעמום.

מומלץ לקרוא רק למי שמתעניין בתחום של תיאורי חברות עתידניות למיניהן.

פורסם: 1924; ציון שלי: 3; ציון גודרידס: 3.91; דרגת קושי: 4;

יום שלישי, 7 ביוני 2011

אהבה ראשונה - יודורה ולטי

אין הרבה קונים לסיפורים קצרים. וחבל שכך.

האמת שגם אני עד לא מזמן כמעט ולא קראתי סיפורים קצרים. אולי חוץ מקלאסיקות כמו קפקא, גוגול וכו'. אני מניח שנקודת המפנה הייתה "בריחה" של אליס מונרו. אחריו כבר היה ברור לי שיש יצירות שזה פשוט פשע לפספס אותן.

אחת היצירות האלה זה האוסף המעולה הזה של יודורה ולטי. הגעתי אל ולטי אחרי שקראתי ראיון עם מונרו, ושם היא המליצה על ולטי ככותבת הסיפורים הקצרים הטובה ביותר. לא יודע אם אני מסכים, אבל אין ספק שולטי היא סופרת גדולה, ואני ממש לא מבין איך לא נתקלתי בשם שלה מוקדם יותר.

ולטי הזכירה לי בחלקים מסוימים את הרפר לי ("אל תיגע בזמיר"), בחלקים אחרים את קפוטה, ולפעמים גם קצת המינגווי ופוקנר. אבל בסופו של דבר יש לה סגנון ייחודי משלה, וברוב סיפוריה היא עוסקת באנשים שלוקים בנכות מסוימת, פיזית או נפשית. וכן, גם זקנה וסניליות הם סוג של נכות.

חלק מהסיפורים עצובים מאד, עוסקים במשברים אישיים קשים ובחוסר היכולת להתמודד אתם בצורה רציונאלית. אחרים מתארים את הווי הדרום בצורה משעשעת מאד, כמו "למה אני גרה במשרד הדואר" או "אדם מאובן". את שני הסיפורים האחרונים בקובץ, שעוסקים בנושאים מטאפיזיים משהו, לא ממש אהבתי.

אז בפעם הבאה שאתם בספריה, תנדדו לכם בנונשלנטיות למדף של האות ו', תשלפו באופן ספונטני את ולטי מהמדף, ותקראו את הסיפור "ביקור של חסד" (רק עשרה עמודים), הסיפור האהוב עלי בקובץ.

פורסם: 1941; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 4.06; דרגת קושי: 3.5; 

יום שני, 9 במאי 2011

אהבתה של אישה טובה - אליס מונרו

אם הייתי צריך לבחור רק ספר אחד שאותו אקרא השנה, הייתי בוחר בספר הזה. אליס מונרו היא ללא ספק אחת הסופרות הגדולות שקראתי. היא מבריקה, מפתיעה ומקורית, מגדירה מחדש את הספרות, והגיבורות הספרותיות שלה הן פשוט כל אחד מאיתנו ומהסובבים אותנו.

והכול מתחיל מתבניות. הגיבורות של מונרו נאלצות על ידי החברה להידחק לתבניות שלא ממש הולמות אותן. האם, הבת, הרעיה, וכן הלאה, כל אותן תבניות שכופות על האישה להתנהג בצורה מסוימת, או שתאלץ לספוג את הבוז של החברה, את מבטי הלעג, וגרוע מכך את מבטי הרחמים. בסיפורים שלה מציגה מונרו את אלה שבחרו לנפץ את התבנית, ואת אלה שבחרו להישאר בתוכה, חלקן מתמודדות עם תחושות של חרטה ורגשות אשם, אחרות מתפוגגות לאט לתוך המציאות האפרורית.

"נראה לה שהחיים נמשכים, אחרי שגמרת בית-ספר, כסדרת בחינות נוספת שצריך לעבור. הראשונה הייתה להתחתן. אם לא עשית את זה עד גיל עשרים וחמש, נכשלת בבחינה הזאת כישלון חרוץ."

אליס מונרו שוברת את החוזה הלא כתוב בין הסופר לקורא. היא מתכחשת לתפקיד ה"אלוהים" של הדמויות שהוטל עליה, ובוחרת להשאיר הרבה קצוות פרומים בסוף כל סיפור, משאירה לקוראים שלה לבחור את סוף הסיפור, מבהירה לקוראים שלה שאין בעצם סוף לסיפור, כי הסיפור כותב את עצמו כל יום מחדש, בכל בחירה שאנחנו עושים.

העלילה בסיפוריה של מונרו מזדחלת לה לאט, עד שבמשפט אחד או בשורה אחת, היא מטלטלת אותך ומאירה באור חדש את כל מה שקראת. מונרו מצליחה להפתיע שוב ושוב, לקפוץ בלי חשבון עשרות שנים קדימה ואחורה, מאפשרת לדמויות שלה לבחון את עצמן ממרחק הזמן, להתמודד עם הבחירות שעשו.

נהניתי מאד לקרוא. לא מדובר בספר מדכא או משהו כזה. להפך. זהו ספר אופטימי, שמציג את היכולת שלנו לבחור כיצד יראו החיים שלנו, להתמודד עם אכזבות וכישלונות שתמיד יגיעו, ומנפץ את התפיסה הרומנטית של "חיו באושר ועושר", מעודד אותנו לבחור בחיים האמיתיים ולא באגדות.

פורסם: 1998; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 4.02; דרגת קושי: 3.5;

יום שישי, 22 באפריל 2011

גבעות כמו פילים לבנים - ארנסט המינגווי

אחד הסיפורים הכי יפים והכי עצובים שקראתי. מופיע באוסף "10 סיפורים" של המינגווי. למי שמעוניין ניתן לקרוא את הסיפור באנגלית כאן:


Hills Like White Elephants


את הקטע הבא קראתי מספר פעמים, רק כדי לנסות ולהכיל את עוצמת העצב:

‘And if I do it you’ll be happy and things will be like they were and you’ll love me?’

 ‘I love you now. You know I love you.’

‘I know. But if I do it, then it will be nice again if I say things are like white elephants, and you’ll like it?’

‘I’ll love it. I love it now but I just can’t think about it. You know how I get when I worry.’

‘If I do it you won’t ever worry?’

‘I won’t worry about that because it’s perfectly simple.’

‘Then I’ll do it. Because I don’t care about me.

בכל הרומנים של המינגווי, הנשים משחקות תפקיד משני, אם בכלל, והגברים מקבלים את מלוא תשומת הלב. לכן כל כך הופתעתי לקרוא את הגבעות, עם גיבורה ראשית, ועם כתיבה שיש בה רגישות, כמעט בלתי נתפסת עבור גבר, למצוקה שאליה יכולות להיקלע נשים בלבד. לראשונה גם הבנתי עד כמה הושפע סלינג'ר מהכתיבה של המינגווי, בעיקר באוסף "תשעה סיפורים".

פורסם: 1927; ציון שלי: 4.5;

יום שלישי, 19 באפריל 2011

אדון החצר - טריסטן אגולף

"..., כל שנדרש היה מבט אחד בכיוון כלשהו כדי להזכיר לו כי בבייקר, בני איכרים שמחישים את אמם המשותקת לחדר מיון מותקפים בידי טרולים, לא מקבלים את הטיפול הרפואי הדרוש, מוכים כמעט עד מוות ואחר כך נכלאים בתאי מעצר מזוהמים, ...".

בקיצור, אמריקה. האמת שלמלה "אמריקה" יש אסוציאציות קצת שונות אצלי. נראה כי טריסטן אגולף רוצה לקחת את האסוציאציות האלו ולזרוק אותן מכל המדרגות. לקלף את הציפוי הסכריני שמוכרים לנו כל מיני סרטים הוליוודיים, ולחשוף בפנינו את אמריקה האמיתית, כפי שהוא מכיר אותה, להציף למעלה את כל הגועל נפש שמסתתר מתחת לחזות המהוגנת של עיירה אמריקאית שלווה.

כמעט בכל הופעת רוק יש איזה קטע שבו אחד הגיטריסטים מנסה להוציא אותך סופית מאיזון בעזרת דיסטורשנים קטלניים והופכי מעיים. אגולף בוחר לפתוח ככה את הספר שלו. אחרי שניים שלושה עמודים ראשונים כמעט והעפתי את הספר הזה הכי רחוק ממני שאפשר. למזלי בחרתי לנשוך שפתיים ולהמשיך, לתת לפתיחה הקטלנית להתפתח לרומן יפהפה, שהגיבור שלו הוא אחד הפסיכופתים היותר מרשימים שנתקלתי בהם.

כמה שנאה ותיעוב יש בספר הזה. זעם אדיר כלפי המערכת, בתי ספר שמרנים, מערכות חוק מושחתות עד היסוד, עסקני דת חמדנים, היסטוריה מקומית רוויה במעשי טבח, גזענות ואלימות. ומול כל אלה מתייצב נער אחד, גאון אמיתי, מלא ברעיונות מקוריים, מיזנתרופ שלא מוכן להתיישר לפי דרישות החברה, גם כאשר הוא סופג חבטה אחר חבטה.

את החלק הראשון, שמתאר את נעוריו של ג'ון, יותר אהבתי. ההמשך קצת פחות מרשים, טרחני לפעמים, אבל מצד שני הוא הרבה יותר מרתק ומותח. מחמישים העמודים האחרונים כבר לא יכולתי להתנתק פיזית, אתה פשוט שם, תקוע בתוך המציאות המסויטת שאגולף מיטיב כל כך לתאר.

ספר מרשים, שאוחז בך ולא מרפה, שמשאיר אותך עם הרבה מחשבות על החברה האנושית, על היחס לאחר ולשונה, ועל אנשים שהולכים עם האמת שלהם, גם כשהיא מנוגדת לכל הגיון.

פורסם: 1998; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 4.30; דרגת קושי: 3.75;  

יום שבת, 9 באפריל 2011

הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו - דונלד הרינגטון

ספר שכיף לקרוא. שלוש מאות ומשהו עמודים מלאים ביופי, בהומור והרבה אמפתיה למין האנושי.

זה לא תמיד מובן מאליו שספר טוב הוא גם ספר מהנה. להפך, ספרות טובה לרוב מצריכה מידה מסוימת של סבל. בין אם זה להתייסר בגעגועים לסימן הנקודה במשפט של סאראמאגו, או להיקלע להתקף עיטושים מהאבק במרתפי הביורוקרטיה של קפקא, הסופרים הגדולים בהחלט נוטים לסמוך על הנטיות המזוכיסטיות של הקוראים שלהם.

העיירה הדמיונית "סטיי מור", שוכנת לה באזור הררי במדינת ארקנסו. התושבים שלה הם אנשים פשוטים, שעובדים קשה, ולא ממש פתוחים לשינויים ורעיונות חדשים. החיים בעיירה מתוארים לאורך כמאה ומשהו שנים, דרך סיפורה של שושלת אינגלדיו המהוללת. מייסד השושלת, ג'ייקוב אינגלדיו הוא גם מייסד העיירה (יחד עם אחיו נוח), המתיישב הראשון וראש העיר הראשון. לגבי נוח, הדבר העיקרי שאפשר לומר עליו זה שהוא היה חזק בקללות.

הרינגטון פותח כל פרק בתיאור של מבנה ארכיטקטוני, שמאפיין את התקופה ב"סטיי מור", ומשליך משם על מי שבנה אותו ואופי העיירה באותה תקופה. אבל כל התיאורים האלה מפספסים את רוח הספר. כי מדובר בספר שיש בו איזה קסם, קסם שתופס אותך ככל שהספר מתקדם.

לכל מקום קטן יש את הדמויות המיתולוגיות שלו. ההוא שאף פעם לא ישן, שתי סיבות לקרוא למישהו "דומי", האחיות שלא נפרדות, נוח והמבול, זוג שמתקשר באמצעות טלפתיה בלבד, ועוד ועוד. כמו כן תוכלו לגלות מה ההבדל בין הדוריסטים והג'לניסטים, מתי התחיל המנהג של יום שלישי השני בכל חודש ולמה אי אפשר לשחזר את הפיקניק הגדול.

מה שמצא חן בעיניי זה שאין כאן איזו רומנטיזציה של החיים הפשוטים והקשים. אמנם פה ושם מתגנבת לספר איזו נימה של געגועים, אבל הרינגטון לא חוסך מאתנו את כל הקשיים והייסורים הרבים של גיבוריו. כמו כן אין שום התנשאות כלפי הבורות והנאיביות הילדותית של תושבי חבל האורזק, אלא ליהפך, הם מתוארים עם הרבה כבוד, הבנה ואהבה.

בקיצור, אם בא לכם לקרוא ספר שיגרום לכם לחייך בהנאה, לצחוק במקומות הלא נכונים, והעיקר לפגוש הרבה דמויות מרתקות ובלתי נשכחות, אל תפספסו את הספר הנפלא הזה.

פורסם: 1975; ציון שלי: 3.75; ציון גודרידס: 3.88; דרגת קושי: 3;

יום שבת, 19 במרץ 2011

סיפורים פטרבורגיים - ניקולאי ו. גוגול

אף שבורח מבעליו ומתחזה ליועץ מדינה חשוב, רוח רפאים שחוזרת כדי לנקום את עלבונו של המת, ספורי אהבה בלתי אפשריים המובילים לעתים לאובדן, חלומות בהקיץ, כלבים מתכתבים, פקידים זוטרים ופקידים בכירים, שדים שטניים, ואפילו הופמן ושילר קופצים לבקר, אבל לא הופמן ושילר המפורסמים.

"חייט זה אין שום טעם כמובן להרחיב עליו את הדיבור, אך הועיל וכבר נהוג אצלנו שאופיה של כל דמות ודמות בסיפור יתואר במדוקדק, הרי אין מה לעשות: יעלה ויבוא לכאן גם פטרוביץ'." (מתוך "האדרת").

אחד הדברים המאפיינים את כתיבתו של גוגול הוא לשתף את הקורא בלבטיו וייסוריו כסופר, כאילו הוא חייב לכתוב חלקים בסיפור, כי ככה נהוג ומקובל ולא יהיה זה מכובד מצדו לנהוג אחרת.

"האדרת" ו"האף", שני הסיפורים הפותחים באוסף, בשניהם סאטירה משעשעת מאד על החברה הרוסית. גוגול נזהר כמובן לא לפגוע בשלטונות, לכן הוא עוטף את הסאטירה שלו בהרבה תחפושות. לעתים הוא גם מפליג בשבחיו של איזה מנהל בכיר, מתאר באריכות את כל תכונותיו המופלאות, כך שמבין השורות מבצבץ לו לעג לכל גינוני הכבוד שאותו אדם מצפה שינהגו בו.

הסיפור שהכי אהבתי הוא האחרון בקובץ, "הדיוקן". גוגול מתאר בפני הקורא את תפיסתו לגבי מהות האמנות הטהורה, שמצריכה אורח חיים סגפני, חוסר מוכנות להתפשר על האמת האמנותית, וריחוק מוחלט מכל תאוות בצע, מכיבודים וגינוני שררה.

אין הרבה סופרים כמו גוגול, וכנראה שגם לא יהיו. סופר נפלא, אחד הגדולים והמשפיעים ביותר. מומלץ מאד.

פורסם: 1842; ציון שלי: 4.25; ציון גודרידס: 4.17; דרגת קושי: 4.5;

יום שני, 21 בפברואר 2011

ארוחת בוקר בטיפני'ס - טרומן קפוטה

סגנון הכתיבה של קפוטה הוא לא ממש הסגנון האהוב עלי, והוא בהחלט לא נכנס אצלי לקטגוריית הסופרים האהובים, אבל לכתיבה שלו יש את היופי שלה, את הקסם המיוחד שלה, ובסופו של דבר היא מהנה מאד.

לצערי לא הצלחתי להתחבר או לגלות אמפתיה להולי, גיבורת הנובלה המרכזית בספר, "ארוחת בוקר בטיפני'ס". אמנם נהניתי לקרוא, אבל הסיפור בסך הכל די עבר על ידי.

את שלושת הסיפורים הקצרים הרבה יותר אהבתי. לטעמי קפוטה הוא במיטבו כשהוא בכפר, עם האנשים הפשוטים. הסיפור האחרון בספר, "זיכרון מחג המולד", הוא פשוט נפלא. הקשר המיוחד שנרקם בין הילד הקטן לבין דודתו הזקנה והשונה, חברתו להרפתקאות מלאות דמיון, הוא מקסים ומרגש.

תוספת מאוחרת, ינואר 2022, לא מזמן קראתי שוב את הספר ומאד אהבתי. כנראה הטעם שלי השתנה.

פורסם: 1958; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 3.87; דרגת קושי: 3.25;

יום ראשון, 20 בפברואר 2011

יומן אבל - רולאן בארת

עצוב ויפה. אוסף של הרהורים על אבדן, יגון ומהות האבל. האם זו ממש ספרות? לא בטוח.

רולאן בארת טובע ביגון לאחר מות אמו. הוא חושף ביומן האבל שלו את הרגשות הפרטיים שלו, את הקשר החזק שלו לאמו, הוא מנתח את אופיה ומוצא שוב ושוב את אותן תכונות, שלעתים נוטים להתעלם מהן, שגרמו לו להעריץ את אמו, ותרמו לקשר החזק והמיוחד שלהם.

"אמא: (כל החיים): מרחב נטול תוקפנות, נטול קטנוניות - היא מעולם לא העירה לי אף לא הערה אחת (איזו זוועה מעוררים בי המילה הזאת והדבר הזה)."

לא ניתן להתייחס לספר הזה כאל ספר רגיל. בארת כתב יומן פרטי, היומן התפרסם כשלושים שנה לאחר מותו. לא ברור אם בארת היה מעוניין בפרסום. מה שברור זה שהוא לא היה שותף לעריכה שלו ולא נתן את אישורו למוצר הסופי, שעליו מתנוסס שמו. אין ספק שיש כאן טעם לפגם, אך מהצד השני, את אותו דבר ניתן לומר על "המשפט" של קפקא.

לאורך כל הקריאה חשתי תחושות סותרות לגבי היחסים בין בארת לאמו. מצד אחד הערכה (קנאה?) על הקשר החזק והאוהב ביניהם, ומהצד השני יש משהו מעט לא טבעי ומעורר אי נוחות בקשר שחורג במידה לא מבוטלת מהיחסים הרגילים בין אם לבנה. היגון, עוצמת היגון אותה מיטיב בארת לתאר, הוא כל כך גורף, וכל כך מתמשך עד כי חשתי כי אבדן האם היה למעשה הקש האחרון, מעין "תירוץ" לחיים ללא שמחה, לשקיעה לתוך עצב על סף הדיכאון.

ספר יוצא דופן, ללא עלילה וללא שיאים. מי שחווה בחייו קשר נפשי חזק עם אדם אחר, יוכל אולי להזדהות עם תחושת האבדן שמתאר בארת, כשהקשר מגיע לקיצו.

נכתב: 1977 עד 1979; ציון שלי: 3.5; ציון גודרידס: 4.06; דרגת קושי: 4.25; 

יום שישי, 11 בפברואר 2011

איש ישן - ז'ורז' פרק

כל החלונות פתוחים. רוח חזקה נושבת, לוקחת אתה את כל סממני הנוחות הבורגנית, את השעמום הכרוני של השגרה, את תרבות הריגושים הזולים והסיפוקים המידיים, משאירה אחריה ריח של נעורים, של התחדשות וסקרנות. הנה, עכשיו אני מוכן לקרוא ספר של ז'ורז' פרק.

"איש ישן" כתוב כמעין יומן בגוף שני. לא במובן המקובל של יומן ספרותי, אלא יותר במובן התיעודי. סטודנט צעיר קם בוקר אחד ומחליט לא לקום. הוא מתחיל בתהליך של מחיקת האישיות שלו, בריחה מרצונות, רגשות, שאיפות, חברים, בריחה מכל דבר שעלול לרגש או לפגוע, אל תוך מין שגרה סתמית, חסרת מטרה, שגרה של שיטוטים אינסופיים, אוכל גרוע ושינה טרופה.

למרות שאלו ספרים מאד שונים, המחשבות של גיבור הספר הזכירו לי במידה רבה את "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת', אם כי אצל פרק, הכניסה לפעמון הזכוכית נעשית מתוך בחירה.

"אתה בטלן, סהרורי, צדפה. ההגדרות משתנות בהתאם לשעות, לימים, אבל המשמעות נשארת פחות או יותר ברורה: אתה מרגיש שלא נועדת לחיות, לפעול ליצור; אתה רוצה רק להתמשך, אתה רוצה רק את ההמתנה והשכחה."

ז'ורז' פרק נמצא אצלי בליגה משלו. בכל ספר שלו הוא מעניק לקורא שבריר מהנשמה שלו, משהו שגובל כמעט בקדושה. וזה לא מעט עבור אתאיסט.

פורסם: 1967; ציון שלי: 4.5; ציון גודרידס: 4.08; דרגת קושי: 4.75; 

יום שישי, 4 בפברואר 2011

המוקצה - ג'ון באנוויל

בסך הכול נהניתי לקרוא. ההתחלה הייתה קצת מייגעת, רצופה ברמזים מעורפלים, מבולבלים, אבל עד מהרה נשביתי בהומור הבריטי המעודן והמשובח, ובסיפור חייו המרתק של ויקטור מאסקל.

"המוקצה" מבוסס על פרשיה מאד מפורסמת, ודמותו של מאסקל מזכירה במידה רבה את אחד מגיבוריה של אותה פרשה. אך עם זאת, לא מדובר כאן בז'אנר, שלא מאד אהוב עליי, "מבוסס על סיפור אמיתי". באנוויל לוקח לעצמו המון חופש בבניית דמותו של מאסקל, ומשתמש בפרשיה הידועה כדי לפרוש בפנינו את סיפורה של האליטה האינטלקטואלית בלונדון, בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת.

אם נטייתי הטבעית הייתה תמיד להתבונן בהערצה מסוימת על האליטה הבריטית, על קור הרוח, ההומור, הידע התרבותי הנרחב וכן הלאה, הרי שהספר הזה הוא לא פחות מאשר כוס של מים קרים ישר לפנים. המשכילים הבריטים מוצגים בספר כמעין אנשים מתים-חיים. חוסר היכולת להפגין רגשות, ליהנות מהחיים כפשוטם, הצורך הבלתי פוסק בריגושים, בפרובוקציות, המצב הקבוע של שכרות, כל אלה מעידים על מצוקה נפשית קשה, ומעל לכל על אומללות מעוררת רחמים.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, לא היה לי שמץ של מושג במה הוא עוסק. זה בהחלט הוסיף הרבה מאד הנאה לקריאה. אני בהחלט ממליץ לא לקרוא את תקציר העלילה, שחושף קצת יותר מדי פרטים.

פורסם: 1997; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 3.95; דרגת קושי: 3.5;

יום שני, 17 בינואר 2011

איש שלא הבחין בשום דבר - רוברט ואלזר

"כשאיני שומע מוזיקה, חסר לי משהו, וכשאני שומע מוזיקה, על אחת כמה וכמה."

לפני כמה ימים קניתי לי את אוסף הסיפורים הקצר הזה, שהתברר עד מהרה כאחת הקניות היותר מוצלחות שעשיתי בזמן האחרון. זהו ללא ספק אחד הספרים הכי יפים שקראתי בשנה שנתיים האחרונות.

יש משהו כמעט ממכר בכתיבה של ואלזר. משהו באופן שבו כל סיפור, כל גיבור מכיל בתוכו קצת מואלזר עצמו. הדרך הייחודית שלו להתבונן על פרטים יומיומיים, באופן שתאיר אותם מחדש, ותעורר שאלות פילוסופיות על החברה האנושית ומהו בעצם הייעוד שלנו בחיים. או על פי ואלזר, למה בכלל צריך ייעוד? מה התועלת בלהיות מועיל?

סיפוריו של ואלזר מלאים בהומור, הומור של ליצן עצוב. הביקורת שלו על החברה משעשעת מאד, כאשר הוא פותח בגל של מחמאות ותשבחות אשר מתבררות בעצם כסאטירה נוקבת.

"מחשבה מחודדת רחוקה ממני לגמרי; דעות רחוקות ממני לחלוטין, ולכן אני אזרח טוב, כי אזרח טוב לא חושב הרבה. אזרח טוב אוכל את האוכל שלו, וזהו זה!"

קראתי כבר שני רומנים של ואלזר ומאד אהבתי את הכתיבה שלו. אבל אם ברומנים שלו, לצד קטעים מבריקים יש גם קטעים פחות מוצלחים, הרי שבסיפורים הקצרים, הכתיבה שלו גובלת בשלמות. ולסיום, מתוך הסיפור שהכי אהבתי, "סיפורו של הלבלינג":

"מה שבולט בי הוא שאני אדם רגיל לגמרי, באופן מוגזם כמעט. אני אחד מרבים, וזה בדיוק מה שמוזר כל כך בעיני. הרבים מוזרים בעיני, ואני חושב תמיד: 'מה הם עושים? במה עסוקים כולם?'"

כדאי לקרוא גם את המאמר של אבנר שפירא בהארץ - צוהר ליצירתו של רוברט ואלזר

פורסם: 1916; ציון שלי: 4.75; ציון גודרידס: 4.20; דרגת קושי: 4;

יום רביעי, 5 בינואר 2011

דוקטרינת ההלם - נעמי קליין

מצד אחד עוני, בערות, פשע, רעב ומהצד השני שפע בלתי נתפס. ואין אף טיפת חמלה. אדם בעל חוש צדק מפותח לא יכול שלא לחוש זעם נורא אל מול הפערים הכלכליים האלו, בין מדינות שונות ואפילו בין אוכלוסיות שונות באותה מדינה. נעמי קליין מצליחה לתרגם את תחושת הזעם לתחקיר מעמיק, מרתק ומטלטל על הגורמים השונים שהביאו לחוסר השוויון הקיצוני, ועל כך אני בעיקר אסיר תודה.

קומוניזם = דיקטטורה = פגיעה בזכויות אדם = עוני. זו המשוואה שכל אחד מכיר. נעמי קליין מוכיחה בספר שגם קפיטליזם, כשהוא מופיע בצורה קיצונית של מינימום התערבות ממשלתית, ניתן למימוש רק על ידי פגיעה אכזרית בזכויות אזרח בסיסיות, כשהדוגמה הקלסית לכך הם הדיקטטורות הצבאיות בדרום אמריקה, הזכורות לשמצה מתקופת המלחמה הקרה.

מעבר לכך, היא מראה כיצד נעשה שימוש באסונות טבע ומשברים כלכליים, כדי לכפות על אוכלוסיות הנמצאות בהלם, פתרונות כלכליים רדיקליים שלעולם לא היו עוברים בתקופה רגועה.

אהבתי מאד את היכולת של קליין לשלב בין הכלכלה הגבוהה במספרים לבין הכלכלה כסיפורים אנושיים, ובכך להמחיש שמאחורי המספרים הגדולים יש בני אדם, שגם להם יש זכות להתקיים בכבוד. רק מי שמבין זאת יכול לחולל שינוי ולחשוף את האמת המכוערת מאחורי הגרפים שמראים חץ שמצביע למעלה.

כמו ספרים דומים מסוגו, גם הספר הזה הוא מניפולטיבי מאד, וקליין לא תמיד מציגה את התמונה השלמה. מלבד זאת, קליין מבצעת דמוניזציה מוגזמת של התאגידים הגדולים ושל כלכלני השוק החופשי, ומילטון פרידמן בראשם. כמו כן יש בספר תיאורים קשים מאד של עינויים אכזריים, שגורמים לקושי רגשי רב במהלך הקריאה. כל אלו פוגמים מעט בספר, אך בסופו של דבר זהו ספר חובה לכל מי שמעוניין להבין לעומק את עוצמת הנזק שיכולה לחולל כלכלת שוק חופשית, כאשר היא משוחררת מפיקוח וריסון ממשלתי. וכן, זה גם הכיוון שאליו הולכת ישראל.

פורסם: 2006; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 4.24; דרגת קושי: 3.5;