אחד הספרים הכי יפים שקראתי השנה, מרגש, מרגיז, עצוב עד דמעות, מלא ביופי ובכאב.
עם פתיחת המחזה, אנו פוגשים את הדמות המרכזית, וילי לומאן, סוכן נוסע מזדקן, כשהוא מותש, על סף חוסר תפקוד, סובל מסניליות מתקדמת, שומע קולות מהעבר שמשבשים לו את תפיסת המציאות. השקרים שאותם טווה במאמצים רבים כל חייו, מתנפצים לו אחד אחרי השני בפניו, ורוחו שתמיד הייתה עליזה ותוססת, הולכת ונשברת.
במרכז המחזה ניצבים היחסים בין וילי לבנו ביף. הילד היפהפה והמוכשר, שגדל להיות כוכב כדורגל בתיכון, נערץ על ידי חבריו ופופולרי בקרב הנערות, הפך לגבר חסר מקצוע וחסר מטרה, נע ונד בין עבודות שונות, או בקיצור, כישלון. וילי שהעריץ את ביף בנעוריו, שנפח לו את האגו ללא הפסקה, שחזה לו עתיד של איש עסקים מצליח, לא מסוגל להתמודד עם המציאות. כל מפגש שלו עם ביף, הופך מיד לזירת התגוששות, שוב ושוב הוא מנסה להיתלות בשקר הגדול שביף שלו נועד לגדולות, מנסה לשכנע את ביף שעם קצת מאמץ מצידו חייו יעלו על המסלול הנכון, כי אין אדם שיוכל לעמוד בקסמיו של ביף.
את ארתור מילר אני זוכר מהמחזה "כולם היו בניי" שלמדתי לבגרות באנגלית. מה שזכרתי זה שאצל מילר לכל מלה, לכל משפט ולכל שם יש איזו משמעות נסתרת, וחצי מהעלילה מתחבאת בין השורות. וכך אנחנו רואים איך הוא פורם אט אט את רשת השקרים שנטוותה על ידי וילי בעזרתם של אשתו לינדה ובנו הצעיר הפי. כל דמות משנית מהווה איזו השתקפות מהעבר, שנועדה להעצים את תחושת הכישלון של וילי, ולהמחיש את הפער בין חלומות העבר לבין ההווה המאכזב. אחד הרגעים המרגשים במחזה, זה המפגש של וילי עם ברנארד, חבר ילדות של ביף שכנער תמיד חסה בצלו. וילי מכבד את ברנארד ומברך אותו, אבל אי אפשר שלא לחוש בתחושת החמיצות שלו אל מול הפער בין ברנארד המצליח לבין ביף הכושל.
יש ספרים קלסיים, שבהם אתה יכול ליהנות מהכתיבה היפה, מהעושר הלשוני, מרעיונות מעניינים וכן הלאה, אבל ברמה הרגשית אתה נשאר מנותק, בעיקר בגלל שהיצירה איבדה את הרלוונטיות שלה. זה לא המקרה כאן. "מותו של סוכן" מצליח לגעת ולרגש, גם בזכות הגאונות של מילר וגם בזכות העיסוק בנושא שתמיד יישאר רלוונטי, החלומות שאנו טווים סביב ילדינו, הגאווה העצומה שאנו חשים עם כל הישג פעוט שלהם, וההתמודדות הקשה עם חוסר היכולת של הילדים להגשים את כל התקוות שההורים תולים בהם.
מומלץ בחום. לדעתי זהו ספר חובה לכל הורה, ספר שאומר לנו לחיות במציאות ולא בחלומות, ולאהוב ולקבל את הילדים שלנו על יתרונותיהם וחסרונותיהם.
פורסם: 1949; ציון שלי: 4; ציון גודרידס: 3.55; דרגת קושי: 3.5;